הכל בגחח משה.

. הכל בגלל משה

 פרודיה לחג הפסח!

אז זהו, פסח בשער
וכל אמא, אבא ונער
מתגייסים למבצע ניקיון
במטבח, במזווה ובסלון.

אפילו מסלקים בירה וקפה,
זורקים הישן, לא משנה,
ורק אם כתוב על האריזה
כשר לפסח ראוי לאחזקה.

שחלילה פירור חמץ לא יישאר,
כפי שכתוב, זהו חג שכולו כשר,
אפילו קורי עכביש יש להוריד,
שמא אכלו פירורי לחם אחיד.

אם בזמנו אכלו ארבעים שנה
רק מן ואפילו לא לחמנייה,
אז לאות הזדהות והבנה
לא נורא, נאכל שבוע רק מצה.

אך כן נורא שלמשה רבנו,
ההוא ששלט בזמנו עלינו,
הייתה מאפיה עוד במצרים,
אותה הוא מכר 'חת ושתיים
עוד לפני שיצא למסע הארוך,
שלא יתגלה לעם ויגרום לְבּרוֹך,
כמו שעשה הרמטכ"ל הגאון
שמכר מניותיו לפני האסון.

כשהסתיים המסע המייגע והמר
בכסף קנה בית דפוס מפואר,
והדפיס מיליוני הגדות אותן מכר
לכל דכפין עם הנוסח המוכר,
שהמציא תוך כדי המסע במדבר.

וכיום אנו היהודים הטובים,
שסביב השולחן בפסח מסובין,
אוכלים ביצה במלח ויין שותים,
לא כוס אחת, אלא קנקנים שלמים
ואת הסיפור שהמציא קוראים.

מספרים לילדים את ההגדה
שמשה המיליונר היה מייסדה,
וכעונש נאלצים לאכול מצה,
כי משה מכר אז את המאפיה.

וכל השירים ששם בהגדה,
שאין להם סוף אלא רק התחלה,
היו שירים שנכתבו בכוונה
כדי שהעם ילך וישיר בצעדה,
זאת הקצרה, ארבעים שנה.

לו לפחות היה משתמש במצפן,
בעזרתו יכול היה מעט לכוון
את עמו אולי לארץ אחרת,
כמו שווייץ, שגם היא נהדרת.

אבל לא, התעצל להסתכל במפה
וכך הכניס את עמו לצרה גדולה,
במקום ללכת להתייעץ עם האל,
שלח את עמו לארץ ישראל.

כזה היה משה, מה לעשות,
ואנו עד היום סובלים מהטעויות,
ועוד נדרשים לזכור אותם הימים
לאכול מצות במקום לחם טעים.

ואני שואל, היכן כאן החרות
שמשה הבטיח לפני שהלך למות,
אנו מוגבלים במאכלים מסוימים,
שהם רק לפסח נמצאו כשרים.

אז אחד מי יודע, שרים בקול
וצריך שעתיים לחכות ולסבול
עד שמרשים להתחיל לאכול
כל זה בגלל משה הכל יכול.