גיבורים

נשימה קטנה, נשימה אחרונה, האביר שוכב על האדמה, המלחמה נגמרה. סוסו היפייפה הובס, בדיוק כמוהו, המלחמה נגמרה, השקיעה הגיעה, צובעת הכל באדום, האביר לבדו, בין המתים, בין הגיבורים. דמעה יורדת על לחיו הקרה, הם ניצחו. הוא ימות בגאווה. ימות כגיבור. דממה של נצח, והוא עצוב, האם רוצה הוא למות..? האביר יפה התואר מביט אל השמיים האדומים, אדומים כדם, כדם החיילים, עצב בליבו של האביר הגוסס, כמה מתו במלחמה זו. המוות קרוב, זאת הוא יודע, שוכב לבדו בשדה קרב נטוש, צניחת מוות מעליו, האם זאת הרגשת הניצחון? הוא עוצם את עיניו התכולות, מנסה לחייך, למות בגבורה. כמו כל חבריו, אבל הוא לא מצליח, השמיים משחירים, השמש נוטשת אותו, כמו תקוותו, האם יישאר כך, גוסס בשדה קרב נטוש? האם לעולם לא יחייה עוד? האביר מרים ראשו בקושי, השדה שקט, דממת המוות. בכי מיוסר, האם היה שווה את כל זה? האם המלחמה שווה את כל אותם הגיבורים? האביר צונח חזרה לאדמה הקרה, בוכה. למה לא פשוט מת מייד? עדיף זה על פני מראה חבריו השוכבים ללא רוח חיים. האביר שותק, הדמעות נפסקו. הנה, באו לקחת אותו, הוא שליו, עוצם עיניו, כי הוא יודע... הוא ימות מות גיבורים, בשדה קרב מדמם, במלחמה שאין בה מנצחים, רק גיבורים.