באפריל אמא נפטרה אף שהיא איננה,עדיין נזעקת מקרבי הקריאה: "אמא!"
בשעות שבהן הכי כואב לי ,היא פורצת בשעות השמחות שלי.היא בוקעת את חדרי
נשמתי - והחוצה.אמא הלכה לה בדרך לא ישובו ממנה, אמא הלכה אבל לא
יוצאת ממני, היא שרויה בי במלוא אמהיותה, אני שרויה בה במלוא יתמותי.
גם אישה בוגרת היא יתומה. יתומה-אישה שכל כך אהבה את אמא.
בניתי את ביתי בחצרה,ביתה עומד במקומו, אבל ריק ממנה,בחייה לא הייתי מסוגלת להפריד ביניהם, אמא היתה הבית, הבית היה אמא.
עכשיו מתגוררת בו דיירת אחרת, קשה לי עם זה, לעתים קשה מנשוא.
כאשר פסקו חייה - פסק גם חלק מחיי.
בחייה, בכל בוקר עם קומי הייתי יוצאת לחצר,ניצבתי ליד חלונה -לשאול
לשלומה, איך עבר לֵילָה ולְמה היא זקוקה היום. בשעה יותר מאוחרת היינו
לוגמות אצלה קפה, שיח אֵם ובת, עָרֵב ממנו לא היה לי.
בשובי הביתה אחרי יום העבודה, הישרתי צעדיי אליה, לשמוע ממנה קורות יומה.
כמעט כל שעותיה נמצאה בבית, משוטטת בין קירותיו גלמודה מאישה ,אבי, היתה,
אבי שהלך לעולמו מוקדם, לפני 40 שנים. אמא מיאנה לדעת גבר אחר על פניו.
שגבר אחר ידענה.אמא המדהימה גידלה באהבה עצומה את ילדיי
כדי שאוכל לצאת לעבוד,לסייע בפרנסת המשפחה. אמא בישלה במסירות ונכונות למשפחתיאמא עשתה בשבילנו הכל והיא - חסרה חסרה חסרה
שלוש עשרה שנים - וחללה אינו מתמלא. השכחה אינה באה כדי להעלים או לערפל את החלל או למלאו, כאילו למלאו.
היא שוכבת במנוחת העולם שלה, 700 מטר מביתי, אני מרבה לבקר אותה, להניח
פרחים על קיברה, להדליק נר נשמה.הנר הוא החשוב מכולם, נשמתה היתה זקוקה עד
מאד ונואשות לאור. היא עשתה הכל כדי שהאפלה לא תפלוש לביתה,
ביקשה תמיד אור. אהבה אור חזק בסלון. החושך היה שֵד רודף אחריה. אולי מפני שחשך כך עליה עולמהכאשר נלקח ממנה אישה - אוהבה בטרם עת.
היא נלחמה לסלקו את החושך הזה הנמצא בעיקר בקרבה,אני מקווה ששם, במקום שבו היא נמצאת עתה –הכל מוצף אור, רצוי חזק.
אמא העניקה לי את מתת החיים בבראה אותי -המתנה הנפלאה הנוספת היא סוד
קיומי יום יום בלא שיִדְהוּ הגעגועים, זו הראיה לגדלותה,רְאִי לאישיותה,
הוכחה לאהבתה אותי.איני חשה בנוכחותה הפיזית, למרות זאת יודעת כי אמא,
בדרכה שלה, מלווה אותי בכל עת, שמחה בשמחותיי, אמא צופה עליי מלמעלה או
מאחורי הברוש הנישא,כשאני מגיעה לפקוד את קיברה, כאגלי טל מתפזרות דמעות
געגועיי והן חמות וגדולות. כמו מילים כואבות, נורא הן.אני חשה בכך, בהשגחתה
עלי
היא עוטפת אותי באהבה והיתה רוצה לראותני שמחה תמיד.אני חשה בכך
עם השנים, הימים החולפים - אשר בדרך כלל מערפלים את הזכרונות -
הקשר שלי עמה רק מתחזק, ערגתי אליה מתעצמת,
הגעגועים גוברים, נאבקת במלוא עוזי כדי לשמר את הרגעים עמה.
רגעים כמו אלה הנפלאים, שהיו לי כשאמי היתה קולעת צמותיי.
מלאכת הקליעה שפעה אהבה,כל כך אהבה לשזור את הזהב שלי עם הברונזה שצבעו את
שערותיי. כקלוע את צמותיי כן ,קלעה את חלות השבת הניחוחיות שלה.קלעה גם את
המילים שלה.לי אין צמות לקלוע. גם איני קולעת חלות. אך הורישה לי את מתנת
היכולת לקלוע מילים. כמותה גם אני, מקפידה שיהיו טעונות רק באהבה
חמה.בין אם הן צבועות בכהה –בכאב; בין אם בשחוק.
בין אם הן מבטאות החרדות בין אם הם חושפות תשוקות.
מקווה כי בעת שהיא קוראת אותן שם למעלה, עולה חיוך של קורת רוח על פניה.
אולי היא תופסת בראשי ונושקת לי במצחי, כמו פעם כשהייתי ילדה.
ידיה חולפות ברכות על הזהב ועל הברונזה. מעולם לא חדלתי להיות ילדה,
ילדתה, בעיניה של אמא, אמא שלי, זו שאינה חדלה להתקיים לידי ועמי.
אמא, ליקטתי את כל הפרחים בדרך וכולם בשבילך.
