שַׁבָּת גָּדוֹל/דָּוִיד סָמוֹכָה דּוּדִי

השבת הסמוכה לחג הפסח נקראת 'שבת הגדול' מטעמים רבים. הטעם הראשון הוא שבשבת שלפני היציאה ממצרים, בעשירי בניסן, נצטוו ישראל במצוה הראשונה: "בעשור לחודש הזה, וייקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית" (שמות י"ב, ג').

נסים גדולים נעשו לישראל באותה שבת. המצרים ראו את ישראל לוקחים שה וקושרים אותו לכרעי המיטה, ושאלו: "למה לקחתם את השה?" ובני ישראל השיבו: "לשחטו לקרבן פסח כמצוות ה'". והיו המצרים מתרעמים מאד על ששוחטים את אלוהיהם, אך לא היו רשאים לומר להם דבר. על שם אותו נס קוראים לשבת זו "שבת הגדול".

לפני שלקחו ישראל שה לבית אבות למשמרת עד זמן שחיטתו, כבר נודע למצרים על מכת בכורות שעתידה לבוא עליהם, אך לא ידעו באיזה יום תבוא. זאת כי פרשת: "עוד נגע אביא על פרעה ועל מצרים", נאמרה בשביעי בניסן. כששמעו המצרים שבכל בית בישראל נמצא שה קשור, פחדו הבכורות כי המכה ממשמשת ובאה. רצו הבכורות לבתי ישראל לשאול מה צפוי להם. אמרו להם: "זבח פסח הוא לה'" (שמות י"ב, כ"ז), שיהרוג ה' את כל בכורי מצרים. הלכו הבכורים אל פרעה לבקש שישלח את ישראל, ולא רצו פרעה ושריו לשמוע להם. נלחמו הבכורות במצרים והרגו מהם הרבה, כפי שכתוב (תהלים קל"ו, י'): "למכה מצרים בבכוריהם", כלומר, שהבכורות היכו את מצרים.

אנו מוצאים בחז"ל טעמים נוספים לקריאת שם זה: לפי שבשבת זו נכנסו ישראל למצוות, ונצטוו כל ישראל במצווה הראשונה: "בעשור לחודש הזה וייקחו להם איש שה" (שמות י"ב, ג'). לכן, קוראים לשבת זו 'הגדול', על גדלותן של המצוות.

טעם נוסף, כשהיו ישראל במצרים, ביקש משה מפרעה יום מנוחה בעבורם, ובחר ביום השבת. בכל מוצאי שבת היו יוצאים ממנוחה ומעונג ליגיעה ולעינוי, ואילו בשבת זו לא חזרו להשתעבד. לכן, היא נקראת "שבת הגדול".

טעם נוסף כתוב בתורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת" (ויקרא כ"ג). הכוונה למוצאי יום טוב הראשון של פסח, שמתחילים בו את ימי ספירת העומר, שכן יום טוב ראשון של פסח נקרא 'שבת'. הצדוקים מכחישים מסורת זו ואומרים ממחרת השבת - שבת ממש. כדי להוציא מלבם של הצדוקים קראו לשבת שלפני פסח בשם: 'שבת הגדול'. לומר, שמיד אחריה באה עוד שבת, והיא יום טוב ראשון של פסח, שאחריו מתחילה מצוות הספירה.

בשבת זו מפטירים את פסוקי הגאולה מספר מלאכי (ג', כ"ג): "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". נבואה זו מהווה את סיום כל דברי הנביאים ונחמותיהם, שהרי מלאכי הוא אחרון הנביאים. על פי טעם זה, שהשבת קרויה על שם המילה "הגדול", מובן מדוע השבת נקראת "שבת הגדול" ולא שבת הגדולה.

שבוע טוב ידידי ורעי,
לך ולעליזה היקרה.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלחן ערוך (והטור) ייחד סימן שלם (סימן ת"ל, והוא בעל סעיף אחד) האומר: "שבת שלפני פסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו".

למעשה השם "שבת הגדול" מופיע כבר בדברי התוספות במסכת שבת (דף פז:), ושם כבר ברור ש"שבת הגדול" הוא כנוי שגור כך שיש להניח שהכינוי בן לפחות 900 שנה. אמנם תוספות במקום מציין ששבת הגדול כבר מוזכר במדרש רבה ואם כן הוא קדום עוד בכמה מאות שנים.

בארמית הסורית כונה השבוע שלפני חג הפסחא הנוצרי "שבתא רבא", שיכול להיות מתורגם ל"השבוע הגדול" או ל"השבת הגדולה" וייתכן שהוא העתק המנהג היהודי לקרוא שבת הגדול לשבת שלפני פסח. במחזור ויטרי (וכן בעוד ספרים מבית מדרשו של רש"י) מן המאה ה-12 מוזכרת (סימן רנט) התמיהה מדוע נהגו לקרוא לשבת זו "שבת הגדול", שהרי אין שבת זו גדולה מיתר שבתות השנה.

טעמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טעמים רבים ניתנו לכך שהשבת שלפני פסח נקראת שבת הגדול:

• בטור (אורח חיים, תל) מובא שהשם ניתן בגלל הנס הגדול שהיה לבני ישראל במצרים על פי מסורת חז"ל (בסדר עולם) שי' בניסן של שנת יציאת מצרים היה באותה שנה בשבת ובאותו יום לקחו שה לקרבן פסח לעיני המצרים, אשר השה היה אלוהיהם ולמרות זאת לא אוּנה לבני ישראל כל רע מהמצרים.
• בספר "שבולי הלקט" (סימן רה) מובא שהרב מאריך לדרוש בשבת זו, ודומה לאנשים כיום ארוך וגדול, כשם שנקרא יום כיפור "צומא רבא" (הצום הגדול).
• האבודרהם הסביר כי בשבת זו קיבלו ישראל את המצווה הראשונה שלהם, ונהיו כקטן הנכנס לגיל בר מצווה ונקרא "גדול".
• ר' שלמה קלוגר טען כי שבת זו נקראת כך כדי להדגיש את מעלתה של השבת על פני יום טוב של פסח הקרוב, הנקרא שבת, על פי פרשנות חז"ל לפסוק "ממחרת השבת".
• היו שטענו כי השבת נקראת כך על שום שה'גדול' (הרב) דורש בבית הכנסת בהלכות החג.
• מטה משה מביא בשם רבו, המהרש"ל שהשבת נקראת על שם ההפטרה שנקראת באותה שבת, שבסיומה מופיע הפסוק "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא... לפני בא יום ה' הגדול והנורא", למרות ששבתות שנקראות על שם הפטרות נקראות לרוב על שם התחלת ההפטרה.
• מפני שבי' בניסן עברו ישראל את הירדן ונכנסו לארץ ובכך נשלמה יציאת מצרים ודברי ההבטחה של ה' בלשונות הגאולה. ככתוב: "וְהָעָם עָלוּ מִן-הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן ... וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן-הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל. וַיֹּאמֶר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת-אֲבוֹתָם לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה. וְהוֹדַעְתֶּם אֶת-בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. אֲשֶׁר-הוֹבִישׁ ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶת-מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד-עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְיַם-סוּף אֲשֶׁר-הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד-עָבְרֵנוּ. לְמַעַן דַּעַת כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת-יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל-הַיָּמִים."‏^[1].
• יש שגרסו שכל שבת לפני חג נקראה "שבת הגדול", דהיינו שבת שלפני חג גדול. כך, בסידור עתיק לפי מנהג קורפו נמצא "סדר לשבת הגדול של שבועות".
• החתם סופר (על השו"ע) מביא טעם שביום זה משכו ישראל ידיהם מחטא עבודה זרה, ושחטא עבודה זרה נקרא "גדול" כמבואר במסכת ערכין (טו:).
• השערה נוספת שהועלתה קושרת לכך את המנהג לאפות ככרות לחם גדולים לעניים משאריות החמץ שנותר.

הטעמים שבהם "הגדול" אינו מתייחס לשבת, אלא למושא אחר, כגון הרב הדרשן, פותרים גם קושי לשוני שעולה מהכינוי "שבת הגדול": המילה "שבת" לרוב משמשת בלשון נקבה, ואילו "גדול" הוא תואר לזכר. עם זאת, ישנם מקורות בהם מתוארת השבת בלשון זכר, לדוגמה: "כל שומר שבת מחללו (מלחלל אותו- את השבת)" (ישעיהו, נ"ו, ו').