שירים

היא לבשה את השמלה השחורה שכל כך אהבה,בחרה בקפידה את תכשיטי הכסף, שרשרת ,עגילים מתוך תיבת תכשיטיה, אספה את שיערה ונראתה בעיני עצמה כה יפה -עצמות לחייה בלטו, עינייה ברקו. היתה מאד בטוחה בעוצמת נשיותה בכוחה לעשות גבר לגבר שרוצה בה, חושק בה. טופפת על סנדלי העקב נכנסה אל המסעדה,אשר בה קבעו להיפגש,ישבה ליד שולחן מרובע קטן, הניחה את התיק הכחול על הכסא וחיכתה. אחרי דקות אחדות נכנס התיישב מולה. שיגר אליה חיוך חם, לחץ את ידה. והיא? היא כה רצתה לצלול אל תוך עיניו ואז אמרה לו:-

"תודה, תודה שבאת. חייבת אותך. חייבת לדבר!

חייבת להוציא קצת, חייבת לספר לך דברים שקרו לי דברים שחוויתי"

המלצרית הגיעה, הניחה על השולחן את התפריט ואמרה שמיד חוזרת,

היא הסתפקה בנס קפה על חלב גדול הוסיפה שני סוכרזית שימתיקו מעט את המילים שעמדה להוציא מלבה. ציפתה לנס אמיתי לא מהול בחלב.

סיפרה שלא תמיד מתייחסים אליה כאדם עם רצונות וצרכים,אלא יודעים להתקשר אליה ,רק כשזקוקים לה ומוסיפים שישמחו אם היא תגיע - אבל כשלא צריכים אותה,כאילו אינה קיימת.

כאילו לה אין צרכים.לא מקפידים להתקשר במשך שבוע או יותר, היא גם יודעת שלעיתים היא מושכת אש - אולי זה בגלל האופי שלה?

שם בבית הקפה כשדיברה אליו חשה כי פניה מאדימות מכעס ותסכול והוסיפה:

"הם עוד יצטערו שכך מתייחסים אלי כאל דבר מובן מאליו"

כל יום היא נושאת איתה את המשא.

ואליו מצטרף משא ההורים שהלכו לעולם-המתים והיא כל כך מתגעגעת אליהם.

מייסרת את עצמה: חושבת שעשתה הרבה למענם אבל אולי לא מספיק?

המשיכה לדבר אליו: נכון שאיש לא חייב לקחת על עצמו את כל מסת חייה ולראות מה שהיא חווה ביומיום,היא מבחינה בדברים שלא בטוח אם אחרים רואים יש דברים שמרגיזים אותה

והיא לא יודעת במה לבחור - להתעלם או לכעוס

היא עובדת כל כך קשה. כל חייה עבדה קשה,יש ולפעמים היא חשה שחייה מיותרים.

הוא הקשיב בתשומת לב רבה ובאהדה. קטע אותה מידי פעם באומרו את לא ממש צודקת, התחושות שלך אינן משקפות את המציאות אנשים רבים כל כך אוהבים אותך, את אישיותך,

את אופייך את כל מה שיש בך, את האישה שבך.

השתתק לרגע והוסיף: אין לך מושג כמה חום ואהבה את יודעת לשדר לעולם,

רבות היו רוצות להיות כמוך.

הקשיבה ושאלה עצמה: מה זה אומר שאוהבים אותה רבים? מה יוצא לה מזה?

הרי כשאחרים חולים היא מיד נרתמת לעזרתם כדי להקל. כשהיא נופלת למשכב אין איש שיטפל בה, יכין לה כוס תה. הם אינם נותנים לאהבתם את אותו הביטוי. אולי פעם,כשימצאו זמן .. יבינו שטעו ולא התייחסו למצוקותיה כראוי. לא הציעו לה את כתפם וחיבוקם.

על כך לבה כואב ודואב . מחסן הרגשות החמים שלה שהיא מציפה אותם בהם,

לא גורמים לכך שתקבל תמורה כשהיא זקוקה לחום.

היא תלתה בו עיניה, ינקה אלי בשרה את מבטיו החמים המבינים ששיגר אליה.
עבר בה הרהור של חטא, מה לעשות יחד אחרי שירגע והוא אולי יציע לה לבוא אליו....

היא נרגשת לקראת הצפוי מחכה שיציע

ו א ז...

זה קרה.

כמעט

שמעה אותו אומר:

"נכון שאת כאן ונכון שאת מנשקת ונכון שאת רוצה לאהוב.

את אפילו יפה עצובה וכואבת ואולי יש בך הכל"

אבל זה לא היה הוא שכה כמהה אליו.

דניאל סלומון בשירו העיר אותה בצלצול הנייד שהיה מונח בתיק הכחול.