תסריט חיי / שרון נחום
היא הבן אדם שהכיר אותי הכי טוב, אולי אפילו טוב יותר ממני.
פעם חשבתי שאם היא תאהב אותי, כמו שאני אוהבת אותה, לא ארצה עוד דבר בחיים, אהיה מאושרת, הכי מאושרת. אך, באותו ערב ארוך, היא הבן אדם האחרון שרציתי שימצא אותי. ידעתי שזה יהיה הסוף, אבל לא ידעתי איזה סוף.
טיפסתי במעלה הצוק ברגליים יחפות והמשכתי בצעדים איטיים עד לפיסגה, החול נעם לי מאוד בכפות הרגליים, מין עונג קל ופשוט בתוך סערה גדולה שהתחוללה בי.
התבוננתי סביבי בנוף המרהיב שהשתרע למרגלות הצוק, יכולתי להריח את ניחוחות האוכל הביתי ולחוש את האווירה בכל בית. הרגשתי את השלווה מתפשטת בגופי ולשנייה קלה, אפילו הרשיתי לעצמי לעצום את העיניים ולהרגע, אך לפתע, גלי חום הלהיטו אותי, הסתובבתי בחדות, ידעתי פשוט ידעתי שהיא שם מאחוריי ושם היא הייתה, יפה ופרועה, כמו בפעם הראשונה שראיתי אותה כשעוד הכל היה שפוי, אבל עכשיו השפיות הייתה רחוקה מאיתנו. היא הושיטה את ידה, כאילו רק אתמול נפגשנו, הושטתי לה את שתי ידיי וליבי הלם בחוזקה. האמנתי לשנייה שהשפיות חזרה אליה וטעיתי.
קמתי משולחן המחשב, בקושי פוסעת לעבר המיטה, עיניי כאבו, כמו גם ידיי, שלא הפסיקו להקליד מהבוקר, הרגשתי מיחושים בליבי, הרגשת אי נוחות ,כאילו עוד רגע, יחדל ליבי מלפעום. נשכבתי על הספה הקרובה, אותה ספה ירוקה שידעה ימים טובים יותר, מניחה את רגליי העייפות על מסעדה , מבחינה כאילו לראשונה בשני מקלות סנוקר בלויות שהיו רגליי, הבטתי בשאר גופי השדוף, הגרום וחשבתי איך פעם בצעירותי, אהבתי את אותו מראה שדוף, אך עכשיו הוא לא היה מלבב כלל וכלל. העברתי את ידיי על השיער המדובלל שנשאר על ראשי ונאנחתי. עצמתי את עיניי ולא יכולתי לפקוח אותן שוב, עייפתי, אך לפתע הרגשתי נינוחות, כאילו כלום לא כואב, לא מציק, לא מעייף, יכולתי לפקוח את עיניי בקלות והוא עמד שם ממולי, מחייך את חיוכו המנצח ואני, אני חייכתי אליו חזרה.
"אתה יכול לבוא עכשיו, אני לא אתנגד, אל תדאג, בקושי יש לי כח לעפעף בעיניים.
עכשיו! עכשיו זה הזמן, עכשיו זה בסדר. אז.. ! באמת היית חצוף כשהייתי רק בת 33 ולא הספקתי כלום. אז! הגזמת לגמרי שרצית שאאסף אל אבותיי. אבל מגיעה לך תודה גדולה, נורא נבהלתי כשהמאזדה ההיא פגעה בי ושכבתי בבית החולים, ללא הכרה. נלחמתי בך בכח, חשבתי על הבושה להצטרף אל אבותיי כשלא עשיתי שום דבר משמעותי בחיי. טוב, אמנם הבאתי 3 פרחים לעולם, אבל חוצמזה, כלום. אבל לך אני צריכה להודות. כן, כן, השנייה הזאת שחייכת את החיוך האכזר שלך והראית לי את האור, ההוא עם המנהרה, זה שמופיע תמיד בסרטים, החלטתי להלחם בך, בחיים, בכולם.. החלטתי לברוא לי עולם!
ועכשיו, רק תן לי עד הערב, לסיים לכתוב את מכתבי הפרידה למי שנשאר ואת סיום הספר המאה שלי. ואז.. כולי שלך!"
חייכתי לעצמי בשנתי, מרוצה מהשליטה שלי באותו מלאך אפל, חושבת לעצמי, הנה אנוח קצת ועוד מעט אקום בכוחות מחודשים. המשכתי לחייך לעצמי בסיפוק, בקרוב אחגוג את יום הולדתי ה - 90, לא שיערתי מעולם שאגיע לגיל מופלג זה, אך יותר מכל, אהבתי את מה שעשיתי בחיים האלה, חשבתי על כל הספרים שכתבתי, איך כל ספר הביא לי את האושר והסיפוק המיוחל, הסרטים שכתבתי והפקתי ולא יכולתי שלא לחשוב גם על חיי האישיים אישיים, על ההנאה הצרופה, האהבה, העונג והשלווה שידעתי, המיניות המתפרצת שנמשכה עוד ועוד ועוד, לא היה לי נעים לחשוב על זה לפרטי פרטים, בכל אופן, אני כבר בת 90 והרגשתי כל כך טוב עם עצמי שאלו הם חיי, אך לפתע חשתי מן אי נוחות קלה, למה זה פתאום עוברים כל חיי כסרט למול עיניי, בפעם הקודמת כשזה קרה לי, זה היה לפני שנים כשהייתי אחרי התאונה, מחוסרת הכרה ו.. הייתכן שעכשיו הגיע הזמן? מבוהלת ניסיתי מיד לפקוח את העיניים, אך לא, לא הצלחתי, לא יתכן שזהו שאני צריכה ללכת, לעזוב, ניסיתי שוב בכל כוחי, להתרכז ולפקוח את עיניי והצלחתי , אך רק כדי להסתכל על האור, אותו אור זך ולבן שמזמין ונעים, אבל, רגע, רק תן לי לסיים את הספר! אך, נראה שאף אחד לא מקשיב לי.
נשאבתי אל תוך האור, אך להפתעתי לא הרגשתי רע, הרגשתי שלווה ובטוחה ורק, רק עניין סיום כתיבת הספר הפריע לי.
הסתכלתי מלמעלה על הגוף הגשמי שלי שנותר שם והיה לי קשה להפרד ממנו, להפרד מהעולם הזה, מאהוביי שנותרו שם עצובים, מבכים את לכתי.
ראיתי את המחשב, נשאר דולק, בדיוק כמו שהשארתי אותו והעמוד האחרון של ספרי החדש "טירוף" עוד נמצא על המסך וצר היה לי, למה לא יכל לתת לי לסיים את הספר, ייסרתי נשמתי, מה יהא עליו עכשיו, על סיפרי?!
אך לפתע ראיתי, צללית של דמות צנומה מגיחה אל החדר, מדדה צעדיה אל עבר המחשב, צעדים מדודים, כשכל צעד בגילו המופלג, הוא הישג וכך ראיתי אותו, מתיישב אל מול המחשב, קורא את שכתבתי בעמוד האחרון, ובידיו הרועדות הקליד
לפתע ניתקה ממני בחדות, עיניה היו מלאות בדמעות ומבטן אמר טירוף, היא אחזה בכתפיי, ליבי הלם בחוזקה, ואז ידעתי, ידעתי מה היא עומדת לעשות, היא לעולם לא תוכל לסלוח לי. רציתי לברוח, הרחק משם, הרחק ממנה, אך זה היה מאוחר מדי, "אני אוהבת אותך", צרחה ודחפה אותי בחוזקה אל מעבר לצוק, יכולתי עוד לשמוע את צרחותיה בשניות המעטות כשראשי עוד נחבט בזיזי הסלעים, בדרך לתהום.
סוף
הוא כל כך הכיר אותי, ידע איך הייתי מסיימת את הספר.
חייכתי בליבי, בנשמתי, לא יודעת איך לקרוא לזה, אבל הרגשתי מאושרת, לא יכולתי לסיים את חיי בהרגשה יותר טובה מזו.
ובאשר לזקן היקר שלי, דמעות עמדו בזויות עיניו, הכאב הגדול ניבט בם, הוא קם ונשכב על הספה הירוקה, זאת שידענו עליה ימים טובים יותר, זאת שעליה סיימתי את חיי.
הוא עצם את עיניו ואני חשבתי לי, מי יודע, אולי גם הוא צופה עכשיו בתסריט חייו.
©כל הזכויות שמורות
