רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי/דָּוִיד סָמוֹכָה דּוּדִי

בס"ד                                                                                          

רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי
דָּוִיד סָמוֹכָה דּוּדִי

רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי

הָיָה אַחַד מֵחֲמֵשֶׁת תַּלְמִידָיו

שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא.

שֶׁנּוֹתְרוּ לְאַחַר מוֹת

 24,000 הַתַּלְמִידִים בַּמַּגֵּפָה.

מֵאַחַר וְלֹא נָהֲגוּ זֶה בַּזֶּה

בְּכָבוֹד וּבְיִרְאָה.

 לְאַחַר שֶׁהָרוֹמָאִים גָּזְרוּ עָלָיו מִיתָה
בְּמֶשֶׁךְ  13 שֶׁנִּים חַי בַּמְּעָרָה.
עַל שֶׁהִקְהִיל קְהִלּוֹת ,

וְעָסַק בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה .

סָמוּךְ לְמוֹתוֹ קָרָא לְתַלְמִידָיו

וְהֶעֱבִיר לָהֶם אֶת הַ"זֹהַר הַקָּדוֹשׁ "

אֶת תּוֹרַת הַסּוֹד וְהַקַּבָּלָה .

הֶחְזִיר אֶת נִשְׁמָתוֹ לַבּוֹרֵא

בְּלַ"ג בָּעוֹמֶר 160 לַסְּפִירָה ,

עֲטוּף טַלִּית וּבְאֵשׁ הַתּוֹרָה .

עַל פִּי רְצוֹנוֹ שֶׁל רשב"י ,

יוֹם פְּטִירָתוֹ הָפַךְ לְיוֹם הוֹדָיָה וְשִׂמְחָה .

עַל הַשֶּׁפַע הָרוּחָנִי שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל זָכָה ,

עַל סוֹדוֹת הַזֹּהַר שֶׁנִּתְּנוּ כְּמַתָּנָה .

הַדְלָקַת נֵרוֹת וְהַבְעָרַת מְדוּרוֹת,

מְהַוִּים כְּעֵין נֵרוֹת זִכָּרוֹן

לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי .

לְהַזְכִּיר אֶת הָאוֹר הָרוּחָנִי הַמְּיֻחָד ,

שֶׁבְּיוֹם מוֹתוֹ  מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר נַגַהּ .

מִי יִתֵּן וְזִכְרוּ,

יָגֵן עֲלֵיכֶם וְעָלֵינוּ
עַל כָּל יִשְׂרָאֵל .
עַל הָאַהֲבָה וְהַזֹּהַר שֶׁנָּטַע בְּתוֹכֵנוּ.

הזוהר (ג', רצ"א, ב') מתאר את האירוע:

רבי שמעון היה כל אותו היום במצב נבואי, כשהוא חושף את הסודות המיסטיים העמוקים של התורה. הוא אמר לתלמידיו: "והרי דברים קדושים, שלא גיליתם עד עתה, ברצוני לגלותם... שלא יאמרו כי בחסרון הסתלקתי מן העולם..." עד עכשיו החזקתי את כל הסודות קרוב לליבי - אבל כעת, לפני שאני עוזב את העולם, אני רוצה לגלות אותם לכולם.

רבי אבא תלמידו, שקיבל עליו את משימת שכתוב דבריו של רבי שמעון, סיפר: "ולא הרימותי ראשי, שהאור היה כל כך גדול שלא יכולתי להסתכל... כל אותו היום לא פסקה האש מן הבית ולא היה מי שהתקרב אליו, שלא יכלו לגשת אליו, שהאור והאש היו סביבו..." ובסופו של היום, לאחר שנסתלקה האש, ראה רבי אבא את רבי שמעון, שנפטר מהעולם. "כשהוא שוכב על ימינו, מעוטף [בטלית] ופניו שוחקות."

בַּר יוֹחָאי, נִמְשַׁחְתָּ אַשְׁרֶיךָ,
 שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶךָ:
בַּר יוֹחָאַי,שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ,
נִמְשַׁחְתָּ מִמִּדַּת הַקֹּדֶשׁ,
נָשָׂאתָ צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ,
חָבוּשׁ עַל רֹאשְׁךָ פְּאֵרֶךָ:

(מתוך פיוט ששרים בערב שבת)