רק תגיד "אני מצטער"

 אם קראתם את הכותרת אתם וודאי חושבים לעצמכם, "הנה מגיע לו עוד סיפור על בינו לבינה, על ההבדלים בין נשים וגברים, המריבות הקשיים וכל מיני התבכיינויות חסרות תכלית, מספיק כבר עם הבכי והנהי. חוץ מזה כבר קראנו את "גברים ממאדים ונשים מנוגה" לפני שלושים שנה, אז מה אתה תחדש לנו? שגברים מכוכב לכת ננסי ונשים הם חור שחור, הנה אתה רואה כבר הפכת את זה למשהו מיני וזול, יאללה אנחנו זזים לג'ירף להרגיע את העצבים עם איזו מנה אפגנית, תעדכן אותנו שתכתוב על משהו פחות שחוק ודביק."

אתם צודקים, קצת שיפוטיים, בכל זאת כולה כותרת, אבל עדיין צודקים. אני הולך למחזר את נושא הכתיבה השחוק ביותר מלבד אהבה, זוגיות. בוודאי מיד תשאלו אהבה וזוגיות הם לא אותו הדבר. ואני אומר, מיד לאחר שאחנק מצחוק, אבצע על עצמי "המלייך" וארק אינספור חלקיקי עוגיות "עבאדי" לאוויר, אהבה וזוגיות הם כמו קיפוד ודורבן, אף אחד לא יודע להבדיל בינם חוץ מכמה ביולוגים מומחים ואנוכי. ומכיוון שחלקכם אינכם כמה ביולוגים מומחים או אנוכי, אשתף אותכם בכמה דוגמאות מהקורס. אהבה היא הרגע שבו יצא הילד שלכם לעולם, זוגיות היא הוויכוח מי צריך לקום להאכיל אותו בחמש בבוקר. אהבה היא החיוך של אשתך כשקרני השמש נחות על לחייה, זוגיות היא "הפרצוף" של אשתך כשאתם "משחקים" ברוגז בעוד קרני הטלוויזיה נחות על הוריד במצחה. אומנם הדוגמה האחרונה הייתה קצת פופוליסטית, אבל אתם ודאי רגילים לכך מאינספור אספקטים בחייכם הישראליים, על כן ניתן שלא שמתם לב לכך. בכל מקרה אני מקווה שהנקודה הועברה, ועכשיו נתקדם לסיפור, שבתחילתו לפני ההקדמה הארוכה הזו, היה אמור להיוולד קטן וצנום, וכעת כבר אני חש באחוזי השומן הרווי הנדבקים לגופו.

אני לא יודע לריב עם אשתי, פשוט לא יודע. זה לא שאנחנו מדברים בשפה שונה, היא יודעת עברית מעולה, ואני סיימתי אוניברסיטה אז אני יכול לשלב בשיחה מושגים נחמדים כמו "מלחך פנכה". יחד אם זאת אנחנו אף פעם לא מצליחים להבין אחד את השני, אנחנו כמו שני מונולוגים שמנסים להתאחד לדיאלוג, כמו שני אבירים שלעולם לא מתעייפים מלהניף את חרבם, כמו שני מטומטמים שמנסים להחליט איזה פינה כל אחד יקבל במעגל. בקיצור ובמשפט ללא תיאור ציורי אנחנו מתעסקים יותר מידי בזוגיות ופחות מידי באהבה.

"למי יש זמן לאהבה עם ילד, השנה הראשונה היא הכי קשה לזוגות עם ילד ראשון"

ידעתי שתגידו את זה, אתם כל כך צפויים, אומנם אני כותב על נושא נדוש, אבל מה אתכם? אולי תמצאו כבר תירוצים חדשים לחיים האלו? הכול צריך להתנהל לפי אותם כללים ארורים? לא בא לכם לצאת לרחובות ולדרוש יותר. מגיע לנו יותר, נשבע לכם, לרובנו מגיעים החזרים על אובדן חברי משפחה וחברי חברים, על מזל נאחס וקארמה רעה. מה לא מגיע לנו לדרוש שתינוקות יצאו יותר מבושלים מהתנור. תראו את החיות האחרות, פיל יוצא לעולם ותוך עשרים שניות נעמד על הרגליים, זה תינוק, אלו תנאים. מה אנחנו מקבלים, תינוק יוצא לעולם, ותוך עשרים חודשים הוא לומד ללכת ולהרוס את כל מה שבדרכו. גם כשהוא לומד כישור בסיסי הוא משתמש בו לרעה. בכל מקרה זלגתי לשיחה על תינוקות ולא בכדי, הסיבה המרכזית שאהבה הופכת לזוגיות הם תינוקות. אני שומע את הצעקות ודברי הזעם שלכם, ולא אכפת לי שאתם עכשיו על הקו עם עובדת סוציאלית שיוצאת עם הבן שלכם, לפעמים צריך להכיר בעובדות, תינוקות הם הדבר הכי טוב שקרא לכם, הם חמודים, הם גרסה משופרת שלכם, הם העתיד, אבל הם גם דורכים על הווה עוד לפני שהם למדו לזחול. בכל מקרה אני מחזיר אותכם פיסקה אחורה, ומסרב לקבל את הטענה שריבים תכופים עם האישה הם נגזרת ישירה של חוסר שינה, עצבים וקושי קיומי להתמודד עם הדבר הכי חמוד בעולם, לטענת גורמים זרים.

לאחר שהסרתי אחריות מן העולל חסר הישע, נותרה השאלה תלויה בכיכר העיר. למה אנחנו רבים? ולמה כל כך קשה לי לבקש סליחה? ראשית עלי לציין בגילוי נאות שאני דור חמישי לעקשנות, סב אבי עליו השלום היה ממארגני הקונגרס העקשני הראשון. כך שלאורך תקציר תולדות חיי ביקשתי סליחה מעט פעמים ממעט. אפילו בכיפור תתקשו להוציא ממני סליחה אלא אם שדדתי את כלבכם בפינת רחוב חשוכה. לכן כשאני נתקל מול סיטואציה בא אני חש צודק לחלוטין הסיכוי שאבקש סליחה זהה לסיכויי הזכייה של האצן הישראלי באולימפיאדה בריו. משום מה כשאני חש צודק לחלוטין הצד השני, להלן אשתי היפה, מחזיק באותה תחושה בדיוק. כך אנחנו, כמו יריבם פוליטיים לפני בחירות, כמו מתווכחים על דת בפני האל הגדול והלא נורא , שוטחים אחד בשני את דעותיו ללא שום סיכוי להסכם שלום.

"אני מחמש בבוקר ערה עם הילד, כמו מפגרת לא מעירה אותך, כדי שיהיה לך עוד כמה שעות שינה. וככה אתה מתנהג? "

"נו אז מה, אני כל השבוע קמתי בחמש בבוקר להאכיל את הילד."

"אז אתה עושה לי טובה? "

"למה שאת עושה משהו זה מדאגה וכשאני עושה משהו זה "לעשות טובה"

"אני כל היום עם הילד"

"אני כל היום בעבודה"

"אתה לא מעריך אותי"

"את לא מעריכה אותי"

"ביבי"

"בוזי"

"אין אלוהים"

"אין עוד מלבדו"

ככה ממשיכים הנושאים וחילוקי הדעות, כל ריב מתחיל ברעם ומסתיים בדממה אותה איש אינו מפר מלבד עדכוניי ילד דחופים. הכל היה יכול להסתיים בצמד מילים. "אני מצטער".

"מה אכפת לך, פשוט תגיד את זה, היא תהיה מרוצה, הריב יסתיים, ושמעת מה קורה אחרי שריב מסתיים נכון? עדכנו אותך בדוכן?"

אני מצטער, אבל אני לא מצטער בקלות. אני מצטער שאני לא יכול להצטער יותר למענך. אני מצטער שלא הצטערתי כבר בהתחלה, כדי שלא אצטרך להצטער על כל זה. אני מצטער שאני לא מבין למה ועל מה אני צריך להצטער. אך יתרה מכל, אני מצטער על כך שגם לאחר כל הסיפור הזה לא אמרתי – "אני מצטער"