גַּעֲגוּעִים לְאִמָּא ל

כְּמוֹ תָּמִיד בְּבֹא הֶחָגִים,
הַצּוֹם וְעוּגַת הַדְּבָשׁ 
הַיּוֹם עֹלֶה וְיוֹרֶדֶת הַשֶּׁמֶשׁ 
אֲנִי בָּאָה לְחֶסֶד וְרַחֲמִים
הַקְּמָטִים בְּפָנַי טְבוּעִים 
שׁוּב אֶעֱלֶה
וְאָבוֹא אֶל אֶבֶן מָצָבְתֵּךְ 
וּבְיָדַי זֵר עִם פְּרָחִים צְהֻבִּים
הֵם שֶׁיַּמְשִׁיכוּ לְסַפֵּר סִפּוּרִים 
בְּצֹמֶת הַתְּחוּשׁוֹת
הָהוֹפְכוֹת אֶת בִּטְנִי 
שָׂמוֹת מַחְנָק בִּגְרוֹנִי
וַאֲנִי שׁוֹתֶקֶת..

~

אמא נולדה ביום כיפור ומידי שנה ביום ההולדת של אמא אני חשה נעזבת,וקשה לי 
אם אמא היתה, אזי  היתה חוגגת 90 , אבל אמא איננה כבר 13 שנים
יום שישי, עליתי אל קברה, ביתה האחר  הכל היה כה שקט. ר ק איוושת הרוח וציוץ הצפורים

כמה לטאות שבאו להיות איתי, בעודי שוטפת את המצבה המשותפת עם אבא שאיננו איתי כבר

42 שנים, סידרתי את הפרחים, הדלקתי נרות.

עומדת  שם בוכה את השנים החולפות, חווה ביתר עוצמה את כאב חסרון אך גם מתק הזכרון.

אמא היתה כמו מורכבת מניגודים.רגישה ועדינה ועם זאת חזקה שעבדה כמעט בפרך מאז עלייתה לארץ. לוקחת אותה איתי לכל מקום.
עכשיו אני באה אליה אל בית העולמים שלה ,מודה על רגעי האושר,שנות האושר שבהן היינו יחד כל יום כל שעה כל רגע. מה שאומר עכשיו אינו אמירה מבודחת.
זו אמת גדולה: אמא יש רק אחת.
וכמותך - לא רבות!
וכך ביושבי על המצבה...יצאו המילים 
ואני - 
מ ת ג ע ג ע ת.

~