החוויה שלאחר התחיה.

כתבתי את זה עוד בשחר נעוריי.. קשה לי עכשיו להתייחס לזה בראש קר. אשמח לתגובות. 

כי קמתי לתחיה... כשנעשיתי אפר,

נפשי התיזה דם, ומתו המילים.

בצלם אלוקים. מעמודי הספר

שעליהם כתוב: "הרסתי ואקים".

וכשהרמתי ראש,

יצאתי מההלם

שמקבלים מתוך

עינוי קרימת העור –

הייתי בן אדם, הייתי דמות וצלם,

הייתי צבא מרום וצליל כנפי ציפור,

הייתי שבר כד, בת קול בצל היער,

עיוות בקצה חיוך

של עת להיפרד,

הייתי מבטו ולהבת התער

של כל מלאך ה'

נושא תפקיד כרת.

הייתי כל דבר, גם מה שלא ציפיתי,

אך על אחת מזה בכיתי בכי מר:

כי קמתי לתחיה – ולא-אני הייתי...

עליי היה שלום בעולמי הקר.