הביתה,כאילו. לבמות הדיון

הוא כבר נמצא זמן רב בעולם אחר, סגור במוסד אבל -

לרגע מבליח הזכרון, לרגע חוזרים געגועים למה שהיה

לרגע הוא עם האשה והילדים, והוא מגיע לביתו ולא מבין למה הכל השתנה, איך פתאום נוספה לה עוד קומה, ולמה האשה טרם חזרה הביתה...

כל כך עצוב, וכל כך לא מובן, איך בתוך המח המעוות והמנוון, עדיין מבליחים קטעי זכרונות, והם כל כך מוחשיים כאילו ברגע זה מתרחשים.

וואו, זה כל כך כואב.

סיפור כה נוגה ועצוב, לקוח מהמציאות לצערנו. לעתים הזקנה היא בגידת-המחשבה. ניכר כי הייתה לו אהבה לאשתו, תחושת המשפחתיות כה חסרה לו. משהו השתנה בבית שהוא מגיע אליו, איבד את דרכו בכל מובן.

כך היו ההורים של עמוס, מאוד עצוב. ועל זה אומר רק-שלא נתנסה.