שירים

זיכרונות ירושלים הנוספים.

הייתי הולך בימים ההם 
באבנים
ובשכונות בחומות
עולה במגדלים
יחף 
 
מוריד נפשי 
משדות מוחי ורוחי
עד קצות האצבעות 
 והיו האבנים מדברות בי
מילים

נוגעות  נגעים חותמים
מטביעות  אש להט
ברזלים מלובנים
מסמנים של מי
ולמי
                                                                                         עולות,זוחלות  וזורמות 
מכפות רגליי  עד ראשי
לופתות מאותתות
ואני  נמסר ומתמסר
ומתמסמר ומצטמרר 
ומוסר  בדין
אותי
דן ומתדיין על מראה
מוסתר  שלא הובהר דיו 
ולא נכתב בדיו כל היותו 
 כדוד ואוריה ובת שבע
והכבשה

ואני עושה  בנפשי עד תום דינם
 מפרט ופורט מפרק לפרקים
חלקים דקים
 ולא מסכים 
כאן אסכם
 ואשאיר לסוף את שלא
נאמר
 
היות וכך  או אחרת
ממשיך והולך יחף מהרהר
ומערער הכיצד יתכן
על הקלות  הבעלות
החמלה  והעוולות
ואין סוף למראות
העולות
 
מזבח לזבחים
ולנטבחים ורואה  
 תפילות  ושבחים 
 קול המואזין ומי שהאמין
הלך עטוף בגלימות אלוהים
כצבע האדמה
החומה
היו באבנים הללו כלואים  אסירים
רגעים  שסופרים לא כתבו
מחשש כי יושליכו לבור
מזה החור פודה
מעיד ומודה
והיו המראות עולים
ומתפשטים  בתוכי
והאחרים היו רואים
רגעים ערומים 
זה שאמרתי והפכתי
בראשי
 
שיהיה ברור: 
בת שבע אורבת כארנבת השדה
אוזניה זקופות עכשיו עומדת 
במרפסת  ממתינה
למלך בשר ודם
שיזום זממו בגופה
ועוד לא נולדה פימניסטית
מתריעה בשער
רק נביא זקן
מהסס  משלים על כבשים ודלים
וגזילה 

 והיא מה זכרה בזה הערב 
להט זקפת המלך בגופה
שניזרע שלמה המלך
החכם באדם 
ובקצה הארץ
 איש-ה

אוריה   ההולך אל מותו
והיא עסוקה בתשוקה
ועל המיתה
בחרב נחתך או חנית נעוצה 
בטרם יצאה נשמתו
בקריאתו בשמה
ועמה
 
 וכותב מחדש את דברי הימים
ומוסיף בזכרונותי
פרטים שלא פרטו
על היתר נביאים
זכרונות ירושלים 
 הנוספים

תגובות