שירים

למרות שזה אינו המדור לביקורת,אני מרשה לעצמי להוסיף את התרשמותי מקריאת הספר,מה גם שיקי הקדימני.אינני מבקר ספרות,ואלמלא היה הספר נכתב על ידי גלי ספק אם הייתי קורא אותו.הספר קריא מאד,למרות שמדי פעם הייתי צריך להפסיק את הקריאה כדי להירגע.לכאורה הספר הוא על משפחות הנרצחים והארגון שהקימו.לדעתי זהו יותר סיפור אישי של גלי שנסחפה לנושא,ומתוך רצון לשמור מרחק מהאירועים והמשפחות,העמידה את עצמה בעמדת הצופה המדווח.קריאת הספר נתנה לי מספר תובנות וכיווני מחשבה חדשים.החושך בשם הספר הוא למעשה דמוי של המות.לחושך כמו למות אין מהות משל עצמו.המות הוא העדר חיים ,והחושך הוא העדר אור.השוני הוא שהאור עשוי לחזור בעוד שהמות הוא סופי.ככל שאנו מזדקנים אנו נוטים לחשוב יותר על המות שאנו נפגשים בו בעקבות מותם של בני משפחה או חברים.כל אדם נולד כשצמוד לו פסק דין מות,או בלשון נקיה יותר,החיים הם מחלה טרמינלית.המקרים המתוארים בספר חריגים במקצת בגלל הפתאומיות והאלימות.יש בכך חשיבות רבה לגבי המשפחות אך לא לזרים.אין הם שונים עקרונית מחיילים הנופלים בקרב,מאלה שמתו בתאונות דרכים או ממתאבדים.השוני במדה וישנו הוא בגישת החברה.הספר מתאר יפה את תגובתן של מספר משפחות לאסון שפקד אותן,ואיני בטוח שהן מדגם מייצג,או שיש להם אינטרסים משותפים.מבחינתי לא פחות מענין היה לקרא על המטפלים החיצוניים כולל גלי.בסיכום,זהו תיאור מענין של פנה חשוכה בעולמנו,וטוב שנכיר אותו.

תגובות

אביה / בשן - תודה על ההתרשמות - נהניתי לקרוא - בהצלחה ענקית לגלי / 12/02/2017 18:26

בשן / תודה,אני שמח.כדאי לקרא. / 13/02/2017 00:09

לילי א. / ייאמר לזכותה של גלי היקרה, כולנו נכיר ..תודה בשן / 12/02/2017 18:37

בשן / תודה,אני מסכים / 13/02/2017 00:10

דויד סמוכה / יישר כוח על התרשמותך שהבאת אותה לקריאתנו / 12/02/2017 18:56

אילה בכור / סליחה-אחלוק עליך בזאת שהם כן שונים מחיילים שנופלים או מחלות ותאונות דרכים / 12/02/2017 20:51

בשן / לא הבנתי.ואלה שמתים בתאונות דרכים ובמלחמות זה לא פתאומי? / 13/02/2017 00:13

גלי צבי-ויס / בשן יקר, ~love~ התרגשתי ונהניתי מהתובנות וההרהורים שהספר העלה בך / 12/02/2017 22:09

החיים הם מחלה טרמינלית, תובנה נהדרת וחכמה. וכן, מה לעשות, זה כך. אני התחלתי לחשוב על המוות בגיל 40 ואז התחלתי לחיות. קלטתי שכדאי שאתעורר לחיי ועכשיו. מאז, אני כבר לא חושבת עליו בכלל.

שני דברים יש לי לומר:

א-כשהספר עוד היה כתב-יד שנשלח להוצאות, אני לא הייתי חלק ממנו, לא הייתי "דמות." היו בו ארבעה מקרי רצח ושלושה סיפורים של הנשים החיצוניות: ד"ר אתי אבלין, מלדה שלהב, ועו"ד רותי אלדר.

כך שאכן הייתי סוג של תפציתנית אבל הסיפור האישי שלי לא היה שם כלל. העורכת לא הזדהתה כל כך עם האנשים ולא הבינה מה מטרת הארגון בכלל. שאלה כיצד בכלל התחברתי אליהם וכשסיפרתי לה היא אמרה: זה הספר! וכך שילבתי פרקים חדשים לגמרי במהלך העריכה, חודשים ארוכים אחרי שכתב-היד התקבל לעם עובד. אז כך שהספר לא עלי. הוא בהחלט על הארגון ואני רק שוברת את הרצף הלא-קל ומעלה תהיות ונקודות למחשבה.

ב-רבות מדברים בארגון על סוגי השכול, שונה ודומה. ואני אומרת: שכול הוא שכול הוא שכול. ובכל זאת, יש משהו שונה בשכול הזה, והוא העובדה שמדובר במשפחות נורמטיביות לגמרי, לא משפחות פשע או עבריינים שבוא נאמר זה: "סיכון מקצועי." פתאום בא החושך לחייהם. ולא די באובדן עצמו, הם עומדים בחקירת משטרה, שבוע לאחר מכן מתחילה סאגת בתי המשפט הארוכה, המתישה, המטלטלת. בכל פעם לשמוע מחדש ראיות שצורבות בלב, וגם להבין שיש זילות בחיי אדם, יש עוולות, יש עסקאות טיעון, יש הבדל בין רצח להריגה. כל זה מונחים משפטיים, אך עבורם זה רצח לכל דבר והעסקאות האלה מזעזעות אותן. בנוסף, יש את אלמנט הבושה ויותר מכך-ההתעלמות של החברה.

הנה גם אתה כותב שספק אם היית קורא ספר כזה אם לא היה שלי. למה? יותר מעניין לשמוע על זוועות באפגניסטן בספר "רודף העפיפונים"? ספר מצוין כמובן והלוואי ואגיע לקרסוליו. אך לא הנושא הקשה הוא זה שמרתיע אנשים מלקרוא ספר. לי היה קשה מאוד לקרוא את רודף העפיפונים, ובכיתי בלי סוף.

ובעצם, עוד נקודה מהותית בעיני, העובדה שנדמה לנו שזו פינה קטנה וחשוכה. אך היא לא. סטטיסטית: כל שלושה ימים מתרחש רצח בישראל, כ-160 מקרי רצח בשנה. לא כל כך שולי, והעובדה שזה עלול לקרות לכל אחד, חייבת לעורר אותנו. אותי בכל אופן זה עורר.

שולחת לך חיבוק גדול על המשוב הנהדר הזה ותודה רבה לך עליו.,

גלי

סגור

בשן / החושך / 13/02/2017 00:07

קראתי בתשומת לב את הערותיך.ראשית ,אני חושב שהעורכת שלך צדקה והתוספת או שבירת הרצף מוסיפות לספר ממד חשוב שנית,העובדה שהמשפחות נורמטיביות לא משנה,כך הוא לגבי חיילים,תאונות דרכים מתאבדים וכו.גם הליכי המשפט שבודאי מתישים נעשים לפי החלטה שלהם.אני בטוח שיש משפחות שכלל לא מעורבות בהליכים אלה,ונמנעות(לדעתי בצדק) מההליכים.איך אמר טולסטוי״ המשפחות אומללות כל אחת לפי דרכה״.איני מבין את הבושה ,אבל התעלמות?מה היו המשפחות רוצות?לעניות דעתי משפחותיהם של מתאבדים סובלות יותר,אך זו אינה תחרות.באשר לסטטיסטיקה,כאן את טועה בגדול.כפי שכתבת יש 160 מקרים בשנה וזאת בהשוואה ל400 שנהרגים בתאונות דרכים,ו500 מתאבדים שעליהם אפילו לא כותבים בעיתון.בשנה יש כ45000 נפטרים ורובם אני מניח הם אבדה לקרובים וחברים,כך שסטטיסטית זה ממש זניח.את כותבת שזה חיב לעורר אותנו,לעורר למה?זה בודאי לא דומה לקריאה לנהוג בזהירות. זהו נושא מקאברי. שנסחפת לתוכו והזדהית איתו.הספר אכן מאיר את הנושא ומענין,אבל מחר נקום בבוקר כל אחד לעניניו,והמשפחות ימשיכו לחיות עם האובדן והצער. סגור

גלי צבי-ויס / זה נכון לכל תחום בחיינו: מחר נקום ליום חדש ונמשיך בשגרת חיינו. לטוב ולרע-כי אחרת הרי לא היינו מסוגלים לתפקד / 13/02/2017 05:42