זה טקסט קצר יחסית שנכתב קצת אחרי צוק איתן.. אשמח לחוות דעתכם
החייל שלי חזר מהגזרה עם חיוך על הפנים, כבר אז ידעתי שמשהו לא בסדר.
אחרי שבועות שלא התראינו, ולמרות שכבת העפר שציפתה את עורו, קפצתי עליו בחיבוק.
היה שבריר שנייה שבה הידיים שלו נותרו בצידי גופו, ואז הוא התעשת.
הוא מחץ אותי אליו ונשם עמוק, ואני יכולתי להרגיש את קצב פעימות הלב ההיסטרי שלו הולם מתחת לשרירי החזה כמו תוף מלחמה.
משהו בעיניים שלו היה אחר, חד ועם זאת מעורפל יותר משראיתי אי פעם.
החייל שלי נכנס למקלחת ונשאר שם זמן ארוך, הוא כיבס את המדים שלו ביד ומיד תלה אותם לייבוש - "שיהיו יבשים אם יקרה משהו", זה מה שהוא אמר.
חיכיתי על הספה כשהוא חזר לזרועותיה של אימו, ונקרע לי הלב לפיסות קטנות כששמעתי אותו מושך באפו ומחניק צליל עמום של בכי.
היא עטפה אותו כאילו היה ילד קטן, למרות שהוא גבוה ממנה בעשרים וחמישה סנטימטרים, למרות שהוא כבר גבר של ממש.
הכתפיים האיתנות שלו רעדו בשקט, והיא ליטפה את שיערו שוב ושוב ומלמלה מילים שלא שמעתי זמן ממושך שעה שמשכה אותו אל החדר והניחה את ראשו על ברכיה.
החייל שלי לא רצה להסתכל עליי, הוא נכנס לחדרו וסגר את הדלת, אני נשארתי קפואה על הספה.
לא ידעתי מה לומר כשהיא יצאה מהחדר וסיפרה לי שנרדם, גם לא כשהוציאה לי כרית ושמיכה בריח של כביסה, אבל לא בריח שלו, וסידרה עבורי את חדר האורחים.
אחרי שבועות בנפרד, אחרי כל כך הרבה לילות בלי הדופק היציב שלו מתחת לאוזני, בלי הידיים החזקות שלו מסביבי, בלי המילים המתוקות שלו שכפו עליי שינה, נאלצתי להעביר את הלילה היחידי שלו בבית, לבדי.
טיפסתי אל מיטת היחיד בעיניים מזוגגות וגרון חנוק מדמעות, התכסיתי בשמיכה עד לצוואר והנחתי את הראש על הכרית.
הסיוטים של החודש האחרון שבו לרדוף אותי כמו בכל לילה, כשתת המודע שלי עינה אותי בתרחישי זוועה. התעוררתי מכוסה זיעה קרה, מתנשמת ועם צרחה שעמדה לי בגרון.
החום של הלילה שטף אותי ויצאתי מחדר האורחים אל המטבח, חולפת על פני חדרו כשבידי כוס מים קרים, להרגיע את הצמא.
הצצתי פנימה, מוצאת אותו מתהפך שוב ושוב במיטה, הבעה דואבת על פניו והוא מושך בחולצתו בחוזקה. זה לא נראה כמו סתם סיוט.
הוא מלמל שמות שהכרתי מהסיפורים על הצבא, דמעות שוטפות את הלחיים, מחליקות להן בין הזיפים הקשים עד שנספגו בכרית.
כמה רגעים אחר כך הוא פקח את העיניים והתיישב במיטה, מבטו אבוד וקרוע לגזרים, מושיט ידיו קדימה כמנסה לתפוס מישהו באמצע נפילה, ואני ידעתי שהוא נלחם לנער את חלום הבלהות מעליו.
הנחתי את כוס המים על הדלפק וצעדתי אל בין ידיו, נחושה לתת לו לדעת שאני שם עבורו.
הוא בכה בכי של ממש, וחיבק את מותניי כשקבר את ראשו בבטני מבלי לומר מילה. כשבסופו של דבר החליט להגיד משהו, היה זה שטף התנצלויות אדיר.
"זה לא מגיע לך", הוא אמר, מוחה בגב כף ידו את הדמעות מהפנים, "את צריכה מישהו נורמלי".
סטרתי לו הכי חזק שרק יכולתי מבלי לחשוב על זה בכלל. כמעט התנצלתי, אבל המבט שלו חזר לפוקוס, וזה מה שחיכיתי לו וקיוויתי לראות כל החודש האחרון.
"אני כאן, אני לא הולכת לשום מקום, אני אהיה פה בשביל להחזיר אותך למציאות מכל גיהנום שהמוח שלך כופה עליך כשאתה עוצם את העיניים", הסברתי בקול ברור, "חיכיתי לך כל כך הרבה זמן, אני לא אתן לך ללכת לאיבוד שוב".
הוא נרגע מהרעד שתפס אותו ברגע שספג את המכה, ועיניו נשטפו דמעות שוב. "אני לא אותו אחד שהכרת, אפילו אני לא מזהה את עצמי לפעמים", הוא נאנח, "אני לא יכול להיות הגבר שלך".
