"דממת הספק" התרשמותי מהספר של צביה גולן

כאשר הוא קורא את יומנה אל אווה רייך, עולות בו כל השאלות שאמו, שהיא דמות טרגית בספר, לא הרשתה לו לשאול, כי "יבוא השטן".

לצדו ואל מולו של אבנר, שעבר לא מעט בחייו ונבחר לספר בעל כורחו, לילדיה של אווה, מי הייתה אמם, כאשר בעצם, היא מספרת לו מי הוא..., ניצב נסים ידידו הקרוב ביותר,

נסים מופיע כדמות מנוגדת לחלוטין לאבנר. נסים מקבל את החיים באהבה ומיישם את הפתגמים שלמד בחייו שלו. חייכן, יודע לסחוט מאבנר הרציני והשקוע במחשבות, חיוך וגם צחוק. נסים יודע לגשת את רגישותו של אבנר, לשוחח איתו ברצינות ובכל זאת, יודע בדיוק היכן להכניס את המילה שתגרום לאבנר להתנער מהמחשבות ומהרצינות.

הדמויות המנוגדות האלה: אבנר בהתעסקותו בשואה אל מול נסים, שבא לעבודה ולא לנבור בעברם של המתים ומכריז שהוא אדם פשוט שחשוב לו לאכול בזמן את מה אשתו האהובה שמה לו בקופסה ולשתות את הקפה הלבן, המרגיע, שמרגיע גם את אבנר, - שתי הדמויות האלה יוצרות יחד, למרות הניגודיות, אווירה נינוחה ומרגיעה לאורך הקריאה.

לאורך הסיפור, צביה נותנת רמזים למה שעומד לקרות או למה שעוד יקרה, אך לא רמזים שמרמזים מפורשות. אלה רמזים עלומים. היא לא עושה ספויילר לסוף הסיפור וסוחפת את הקורא, דרך הכתיבה הייחודית, אל המתח שבסיפור, ומרתקת אותו, את הקורא, להמשך קריאה רציפה אל פענוח הרמזים שכבר נחקקו בראשו.

הספר נוגע בנקודה רגישה וכואבת. מפגיש בין נפשות אבודות ותועות, שנותרו כזיכרון בוער ומוביל לפתרון שאלותיו והתחבטויותיו של אבנר עד לסיום המפתיע והבלתי צפוי.

ספר חובה! מומלץ!