פוסטים

על אבלות וזיכרון

על אבלות וזיכרון

 בשיר פותח לספרו 'עיר היונה' כתב המשורר נתן אלתרמן על התקופה המיוחדת שבה אנו חיים, שאותה הוא מכנה "העת בהיותה בונה עיר, ובוראה הארץ ולשונה":

וּפְנֵי שִׂמְחָתָהּ עַזּוֹת

וַחֲזָקִים לְעֻמָּתָן פְּנֵי תוּגָתָהּ

וּלְעֵת חַג אוֹ מִסְפֵּד הֵן רוֹבְצוֹת

אִשָּׁה לְפֶתַח רְעוּתָהּ.

 וְהָעֵת כְּמוֹ נִיר שֶׁבּוֹ

חָרְשׁוּ אַהֲבָה וְשִׂנְאָה וּקְרָב

וְיִבְעַר הֶעָפָר עַד בּוֹא

יָבוֹא נוֹשֵׂא אֲלֻמּוֹתָיו.

 

בכי ויגון שמחה וששון שזורים זה בזה במסכת חיינו.

 האבל והבכי לא נאסרו עלינו, מפני שהם מבטאים רגש טבעי. אך יחד עם זאת אוסרת ההלכה להתאבל יותר מדי, ואפילו על מי שנקטף צעיר.

 על הפסוק בירמיה פרק כ"ב פסוק י: אַל-תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל-תָּנֻדוּ לוֹ בְּכוּ בָכוֹ לַהלֵךְ כִּי לא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת-אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ, דרשו בתלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כז עמוד ב, אַל-תִּבְכּוּ לְמֵת - יותר מדאי, וְאַל-תָּנֻדוּ לוֹ - יותר מכשיעור. הא כיצד? שלשה ימים - לבכי, ושבעה - להספד, ושלשים - לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך - אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו יותר ממני.

 על הפסוקים בדברים פרק י"ד פסוקים א-ב: בָּנִים אַתֶּם לַה’ אֱלהֵיכֶם לא תִתְגּדְדוּ וְלא תָשִימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה’ אֱלהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה’ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, אומר רמב"ן: ולפי דעתי כי טעם "עַם קָדוֹשׁ" הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך, יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא א-להים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער. ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים. ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז ב) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי.

 כשם שבטבע יש חוק שימור החומר וחוק שימור האנרגיה, כך, אומר רמב"ן, יש חוק שימור הנפשות. הנשמה אינה אובדת. היא עוברת ממקום אחד, מן העולם הזה, למקום אחר, למקום הנצח.

על מקום זה נאמר באליהו רבה פרשה ד: … עדיין לא מת אלא בחיים הוא לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת  ה' אֱ-לֹהֶיךָ (שמואל א' כ"ה כט),  … והיכן היא נשמתו, תחת כסא הכבוד.

 לפי דברים אלה האבל אינו על המת. נשמת המת ממשיכה להתקיים. האבל הוא לאלה שנותרו בחיים, מרגישים בחסרונו של ההולך ומתגעגעים. המשל שמביא רמב"ן הוא של אוהבים שנאלצו להיפרד. כל אחד חי לעצמו וממשיך להתקיים, אך מצטער על חסרון אהובו. חיסרון זה היא הרגשת האבל. לפיכך לא נאסרו האבל והבכי מפני שהם מבטאים רגש טבעי. אך אסור להתאבל יותר מדי, ואפילו על מי שנקטף צעיר.

 והנה למרות האיסור להתאבל יותר מדי, אנו נוהגים לקיים ימי שנה (יאר-צייט) למתים, ולהזכיר נשמות בשבתות ובמועדים קבועים בשנה. לקיים יום זיכרון לחללים. פעולות אלה אינן שייכות לתחום האבל אלא לתחום הזיכרון. העובדה שזוכרים ומזכירים את המתים – היא מצד אחד, לכבודם ומצד שני צורך לחיים. אנו מוסיפים לשמו של אדם: זכרונו או זכרו לברכה.

 ברגעי השיא של תפילות השנה אנו נעצרים ומזכירים נשמות.

ביום הכיפורים בעיצומו של יום, במרכז חשבון הנפש שלנו, אנו מזכירים נשמות.

בשמחת תורה, בחדווה של סיום התורה ופתיחתה, לאחר השמחה הגדולה של ההקפות, אנו נעצרים ומזכירים נשמות.

כך גם בשביעי של פסח, יום בקיעת ים סוף בעת השמחה על חרותנו, ובשבועות, חג מתן תורתנו.

 איננו שוקעים באבל על האבדן. אנו מדגישים את הזיכרון. אנו אומרים "תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. אחד הפירושים הוא שהחיים הם אנחנו, אלה שנותרו בחיים. הנשמה של ההולך צרורה איתנו.

 דווקא ברגעים הגדולים של שמחה עלינו לזכור את אלה שבזכותם ואיתם אנו חיים. זו השעה ללמוד ממעשיהם הטובים של ההולכים ולהידבק במידותיהם, להמשיך את דרכם.

 על פי העיקרון הזה הוצמד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ליום העצמאות דווקא. בטרם נצא לחגוג את עצמאותנו עלינו לזכור את אלה שבזכותם נשב הערב לסעודת החג.

 למשפחות השכולות ולחברים לנשק הזיכרון הוא יום יום שעה שעה.

 אנו נזכרים בנופלים בכל עת שאנו חולפים על פני מקומות שבהם התאמנו יחד, שבהם שירתנו יחד, שבהם בילינו יחד. נזכרים בשיחת רעים בלילה אין סופי של שמירה, בגילוי לב במהלכו של תרגיל, בהלצה סביב למדורה. למרות הזיכרון היום יומי, אנו זקוקים לרגע מיוחד, למעמד ייחודי שבו נעצרים וזוכרים. כך טיבו של אדם. הוא צריך שעה שבה הוא זוכר את יקיריו לא רק בינו לבינו אלא יחד עם הכלל, לרגע שבו כולם זוכרים ומזכירים.

 אנו עומדים יחד בעת הצפירה ביום הזיכרון ומתאחדים כולנו יחד כשאנו מתייחדים עם זכר הנופלים.

 תהי נשמת הנופלים צרורה בצרור החיים. יהי זיכרון עשייתם נר לרגלינו.

 לָמָּה לִּי יוֹם זִכָּרוֹן  

 לָמָּה לִּי יוֹם זִכָּרוֹן

דְּבַר שָׁנָה בְּשָׁנָה

וּבְכָל יוֹם וָיוֹם

בְּהָקִיץ אֶחֱזֶה פָנֶיךָ

וְעַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת

אֶשְׂבְּעָה תְּמוּנָתֶךָ

 לָמָּה לִּי טֶקֶס זִכָּרוֹן

אַחַת בַּשָּׁנָה

וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד

וּבְכָל לַיְלָה וְלַיְלָה

מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי אַשְׂחֶה 

וַאֲנִי תָמִיד עִמְּךָ

 

לָמָּ

ה לִּי רִיטוּאָל

חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל

וַאֲנִי אֵלֶיךָ בְּכָל עֵת

תָּמִיד אֶתְגַּעְגֵּעַ

וּבַבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אָקוּם

וְיַחְדָּו עַל כּוֹס קָפֶה

נִזְכֹּר אֶת זִיו הָעֲלוּמִים

 

יִזְכֹּר עַם יִשׂרָאֵל

אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו
אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכָה

יִזְכֹּר וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ,
יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל

חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.

 

 

תגובות

גלי צבי-ויס / המידה / 05/04/2017 18:32
יום טוב צבי / חוק שימור הנפשות / 06/04/2017 07:26