שלא תבינו לא נכון...
הבוקר, אני ויניב, עשינו סוף, סוף אהבה.
שלא תבינו לא נכון, כבר שכבנו כמה וכמה פעמים בעבר והסקס היה נפלא, מלא תשוקה וחיות, סוער ופרוע, כמו סערה מתפרצת. אבל מעולם לא רך ומתוק. מעולם לא חושני ומתמשך לאינסוף.
אז הבוקר, זה סוף, סוף קרה.
התעלסנו ברכות ועשינו אהבה חושנית, רכה ומתוקה.
זה לא קרה במקרה. הוא הגיע אלי בליל אמש, מפורק לחתיכות ושבור לרסיסים.
חברתו לחיים, שממנה נפרד וחזר ונפרד עשרות פעמים, ילדה לו תינוק מת.
ממילא מערכת היחסים ביניהם הייתה מעורערת ולא ראויה מלכתחילה. יניב, שכל כך הקפיד תמיד על אמצעי מניעה, שתמיד נזהר לא למעוד, נפל בגדול!
ועוד לידיה של מישהי שלא ידעה איך להסתדר איתו.
היא רצתה שחור והוא רצה לבן. היא רצתה מרכז והוא רצה צפון וחוות סוסים והיא רצתה ליד אבא ואימא, בקומה רביעית.
זה פשוט לא עבד.
הלידה חיסלה סופית את הזוגיות המוזרה הזאת.
כל כמה זמן הוא היה מתקשר אלי, לבדוק אם הוא יכול לקפוץ אלי, להתנחם בזרועותיי, לעוד סיבוב פרוע ומיוזע על השטיח בסלון שלי.
אבל אני רציתי אותו רק לעצמי.
שלא תבינו לא נכון, אני ממש לא ניסיתי להזמין אותו אלי. לא ולא.
אני בעצמי הייתי שקועה בסיום הנישואים שלי וזה העסיק אותי מעל ומעבר. לא התאים לי להתעסק עם מישהו, שעסוק במשהו מאוד לא ברור ומוגדר, שבסוף עוד יצא לו מזה ילד וממילא הוא ישאר איתה, זו שלא יודעת איך להסתדר איתו.
לא התחשק לי להיות פרס התנחומים שלו.
גם לי יש קצת כבוד עצמי. קצת.
אבל אתמול בערב הוא הופיע פתאום. בדרך כלל הוא היה מתקשר ומנסה לפתות אותי להזמין אותו. הוא מעולם לא העיז לצוץ כך, על סף ביתי, על מפתן דלתי ללא התראה מוקדמת. אפילו לא בשבועות האחרונים, כשכבר חייתי בגפי ובעלי לשעבר "פינה את השטח".
אבל פתאום הוא היה שם. נוקש בדלת בשעת ערב שקטה, כשילדי כבר נם את שנתו ואני עוד רגע מצטרפת אליו וסוגרת את היום.
הנקישה בדלת הקפיצה אותי משולחן הכתיבה, שם הייתי שקועה בכתיבת ספרי השני – אוסף סיפורים קצרים – בתקווה, שגם יניב יהיה אחד מאותם סיפורים – ולאו דווקא מהקצרים שביניהם.
למרות שכבר לא היה קר, בכל זאת תחילת חודש מאי, הוא עמד בדלת מכווץ ורועד.
עיניו היו נפוחות מעט ועל פניו נראו חרוטים נחילי הדמעות, שזרמו שם קודם לכן.
הלחות בעיניו נצצה כשעמד בדלת אילם וחיוור.
עמדתי מופתעת ואילמת גם אני, לא ממש מבינה את סיבת הביקור הלא שגרתי, אבל יכולתי להבין גם בלי מילים, שמשהו לא טוב קרה.
זאת הייתה אחת מאותן שתיקות ארוכות, שרק שני אנשים שממש מבינים אחד את השנייה, יכולים לשתוק כל כך הרבה זמן ביחד.
ועד לאותו רגע, לא ממש ידעתי עד כמה אני מבינה אותו.
כשהסדק הראשון על פניו הופיע, הושטתי אני את ידיי שלי ותפסתי אותו.
שלא תבינו לא נכון, הוא לא מעד או נפל – הוא פשוט התרסק.
התפרק בבכי קורע לב אל בין זרועותיי, רועד כולו ותוך כדי שהוא טומן את פניו בצווארי, מלמל בקול שבור איזה משפט, שעליו חזר כמה פעמים ובקושי הצלחתי להבין: "היא הרגה לי את הילד... היא הרגה לי את הילד..." שכמובן, שנינו ידענו שזאת לא האמת...
הובלתי אותו בזהירות לספה הקטנה בסלון והושבתי אותו. כל הזמן מקפידה לעטוף אותו ולחבק ולנחם. כי עם כל הכאב שבדבר, שבקלות הזדהיתי איתו, ראיתי גם בבירור את ההזדמנות הנדירה, שעמדה לפני: לגרום לו סוף, סוף להיפתח אלי, כמו שהוא לעולם לא נפתח בפני אף אדם אחר – ואת זאת, ידעתי בוודאות!
היה לי ברור תמיד, מאז שהכרתי את יניב, שביום שהוא יבוא אלי ללא הביצורים וההגנות שלו – אני אכבוש אותו והוא יהיה סוף, סוף שלי.
הרי רציתי אותו כל כך לעצמי. וגם ידעתי שאני האישה היחידה, שאיתה הוא באמת יהיה מאושר וכשיניב יהיה מאושר, אני אהיה האישה המאושרת ביותר בעולם!
הזדמנות כזאת לא מפספסים!
במשך שעה ארוכה נתתי לו לפרוק את כאביו. רק הקשבתי ותמכתי ואחזתי בו טוב.
ליטפתי וחיבקתי וערסלתי אותו בגופי. לבסוף הוא נרדם.
כיסיתי אותו והשארתי אותו לישון על הספה בסלון.
את הלילה העברתי בין מיטתי, אותה חלקתי עם ילדי הקט, לבין הספה בסלון עם יניב.
כשאור ראשון הפציע בחלון, חזרתי אל הספה. הרמתי את השמיכה והתכרבלתי לצידו של יניב, חובקת את חומו של גופו המוצק.
הוא התעורר והסתובב ופניו אלי. הוא הביט בי בשתיקה, ארוכה עוד יותר מזו ששתקנו בדלת, אך הפעם המבט בעיניו היה צלול ונקי.
הפעם כבר ידעתי שאני מבינה אותו כמו שהוא מבין אותי, כפי שאף אחד מעולם לא הבין אותי.
באמת לא היה צורך במילים.
מה כבר צריכים להגיד שני אנשים, שמכירים כל כך הרבה שנים, שרוצים זה את זו כל כך הרבה זמן, מה הם כבר צריכים לומר, חוץ מאת מה שלא נאמר, מעולם?
ידו האחת נשלחה וליטפה את פניי בדממה.
שמעתי את קול הליטוף, כמו רוח חמימה וחרישית שמנשבת בשעת שקיעה בחוף הים ביום קיץ חמים.
"אני אוהב אותך." הוא לחש לי. ואני שהבנתי אותו יותר מכל אדם אחר בעולם, ידעתי שזה היה הדבר הקשה ביותר שהיה לו לומר אי פעם. באותה מידה גם ידעתי, שזה היה הדבר הנקי ביותר שנאמר בינינו אי פעם.
ואז זה קרה.
אז עשינו סוף, סוף אהבה. רכה חמה, חושנית ומתמשכת.
ויניב, שידע תמיד להביא אותי לאורגזמות מטורפות ופראיות, הצליח לספק אותי ולהביא אותי עד לכדי דמעות. והוא, הקשוח, שרק אתמול בטח בכה לראשונה בחייו, בכה איתי שוב, פעם שנייה, אחרי שעשינו אהבה.
אחרי חודש, הוא העמיד למכירה את הדירה שלו במרכז והתחלנו לחפש לנו ביחד, בית עם שטח אדמה בצפון.
מתוקף תפקידו היחודי, עמד יניב לפרוש לפנסיה מוקדמת בעוד כחמש שנים.
חלום חייו היה בית עם שטח אדמה וחוות סוסים קטנה.
היה מדהים לגלות שוב ושוב, שאנו חולקים את אותם חלומות.
אחרי כמעט חודשיים של חיפושים, מצאנו את מחוז חפצנו. מצאנו את הבית ששנינו רצינו, באיזור המועדף על שנינו ואחרי חודשיים נוספים עברנו לחיות בביתנו החדש.
החלטנו לא להתחתן, כי שנינו הסכמנו שזו הייתה טעות כבר בפעם הראשונה – למרות ששנינו טעינו את אותה הטעות והתחתנו עם בני זוג שלא התאימו לנו.
אחרי חצי שנה נכנסתי להריון, שבסופו נולדה לנו בת קטנה ומתוקה.
מכיוון שאני רציתי רק שני ילדים, ליניב זה הספיק בהחלט.
הכל בינינו היה מתואם ומושלם.
הרי הבנו זה את זו בשלמות. איזו זוגיות מופלאה לשני אנשים שחוו כל כך הרבה קושי לפני כן. כמה זמן לקח לנו עד שהעזנו לנפץ את החומות.
מדהים מה שאפשר לעשות ביחד כשיש שיתוף והתאמה.
מדהים מה שאפשר להספיק בכל כך מעט זמן.
כי כל זה קרה הבוקר, מייד אחרי שאני ויניב עשינו סוף, סוף אהבה, מייד אחרי שחיינו חיים שלמים ביחד – ומה עוד יכול בן אנוש לבקש?
האמת?
יש עוד דבר אחד שאפשר לבקש.
שכל זה יקרה במציאות.
שלא תבינו לא נכון, כל זה קרה – אבל רק בתוך הדימיון שלי.
כל זה קרה בשעת בוקר מוקדמת מאוד, כששכבתי לי ערה ועורגת במיטתי ודימיוני נושא אותי שוב ושוב אל שטח אדמה בצפון הארץ, עם בית קטן וחמוד, כמה סוסים, שני ילדים וגבר אחד, שחולק איתי את חייו...
