סיפורה של רקדנית-לציור של נורית

סיפורה של רקדנית בלט:

"לפני שהלכתי רקדתי, ככה  סיפרו לי,

בילדותי למדתי בלט,בנעורי רקדתי בלהקה

שנחלה הצלחה גדולה ,עשינו סיבובי הופעות בארץ ובעולם

אך אף פעם לא קיבלתי תפקיד-סולו .

הבלרינה היתה כבר מבוגרת ,במושגים של ריקוד ,

המורה לבלט  רמז לי בעצמו  לא פעם, בכול מיני שיטות

שאני אחליף אותה בתפקיד הבלרינה הראשית

אך בבוא העת בחר באחרת-

כעסתי, התפקיד הגיע לי, אני אראה לו, חשבתי אבל איך..

שכנעתי חברות שלי,שגם הן פגועות ממנו, ורקחנו תוכנית.

בערב הבכורה,  הקהל כבר ישב ,

המסך עלה וניתן האות להתחלת ההופעה

ואז.. אין רקדניות,  ארבע רקדניות מהמובילות חסרות.

  חמקנו ,מיד אחרי החזרה ,רגע לפני,  עם בגדי הריקוד

 ונסענו להר תבור, שם החלטנו –נרקוד עד בלי די

נרקוד את התסכולים, את ההפליה

את ההתנהגות הנלוזה של המאמן

עלינו לראש  ההר, הצבנו  שלט אש ענק עם כיתוב- "מחול  החיים,"

 אותו הכנו מבעוד מועד- והתחלנו לרקוד

 רקדנו את ריקוד חיינו ,  היינו באכסטזה.

הפלא ופלא קהל רב החל להתאסף לרגלי ההר

 אנשים החלו לטפס  ולעלות עד למעלה

רק כדי  לראות את ריקוד החיים שלנו.

היה זה ריקוד מופלא, ריחפנו דאינו התעופפנו בין שמים לאדמה

וכאשר הסתיים הריקוד  מחיאות הכפיים סוערות הרעימו את כל ההר

היה זה מחזה מרהיב. מימי לא רקדתי כך

 את נעלי הריקוד העפתי מההר בסוף הריקוד.

יותר לא רקדתי בלט.