שניות...

שְנִיוֹת...

שניות.

זה עניין של שניות.

אני מזיזה את הראש לכיוון אחר, מסתכלת על משהו אחר, רק לכמה שניות ואז מסובבת את הראש בחזרה – והכל כבר השתנה.

שניות.

כל כמה שניות משתנים הצבעים.

הכחלחל הופך לאפור, האפור הופך לחום, החום הולך ומווריד עם כל שנייה שחולפת. והוורוד יהפוך לכתום.

"ראית את זה?" אני שואלת אבן אחת ששוכבת לידי.

"בטח!" היא עונה בלי להניד עפעף. "כבר מאה וחמישים מיליון שנה – וזה עדיין כל כך מרגש!"

שניות.

רק כמה שניות של שקט בכל פעם.

על הכביש מתחתיי חולפות להן מכוניות, ממהרות בדרכן לעבודה, חותכות את אוויר הבוקר הצלול והצונן בנהימת מנוע, שמפריעה את השקט, בכל כמה שניות.

"לאן אתם ממהרים?" אני שואלת את המכוניות הדוהרות. "תעצרו לכמה שניות, תראו את כל היופי הזה. רק לכמה שניות..."

שניות.

רק כמה שניות של נפילה אל הכביש.

זה לא יכאב.

אולי בדיוק תעבור גם איזו משאית ותסגור את העניין.

רק כמה שניות והכל יגמר.

שניות.

עוד כמה שניות ואראה את אהובתי.

כבר הרבה זמן שלא נפגשנו ככה, פנים אל פנים.

בעוד כמה שניות, היא תעלה ותבוא, יפה וחמה.

היא תקום, תתעורר, תמתח את זרועותיה ותשלח אותן אל פניי המחייכות.

תלטף את לחיי הלחות מדמעות, תישק לשפתיי בחמימות.

שניות.

רק עוד כמה שניות.

לקחת אוויר.

עוד שנייה היא באה.

לעמוד על הקצה, להרגיש את התהום מלמטה ואת הכל מסתחרר –

ולצרוח!!!!!  "בוקר טוב!!!!!!!!"

זריחה.

להקה של יונים מסתחררת במעגלים מעל לראשי, מתרגשות מיופיו של יום חדש.

אהובתי נגלתה אלי במלוא הדרה ויופייה.

והאבן הקטנה, הסתכלה עליי בתמיהה ושאלה:

"בשביל מה לקפוץ...?"

נכתב ב- 5.9.2002