"היום יום הולדת..."
העוגה הענקית עמדה במרכז שולחן יום ההולדת.
עשרות נרות קטנים, היו כבר נעוצים בקרם הרך והמתקתק, שעוד מעט יתלקק בעונג רב על שפתי החוגגים.
כל כך הרבה נרות היו על העוגה, שכבר היה קשה לספור.
קופסאות קרטון קטנות, שלפני רגעים אחדים הכילו את כל הנרות הקטנים, נערמו כעת בפח האשפה הגדול, שהוכן מראש לקלוט את כל הצלחות והכוסות והסכו"ם החד-פעמי, שיזרקו לשם בתום החגיגה.
ספירה מדוקדקת של חבילות הקרטון הריקות של הנרות, היתה מצביעה, בחישוב מהיר, על למעלה ממאה נרות!!
בספירה איטית ומדוייקת יותר, אפשר היה לראות, שעל העוגה ניצבו כבר תשעים ותשעה נרות.
רק נר אחד היה חסר. הנר המאה.
לשם כך, נפתחה חבילת קרטון אחרת, מיוחדת, ובה נר גדול במיוחד, שעוצב עפ"י הספרה 100. נר זה יעמוד במרכז העוגה כמובן.
אחרי שהסתיימה הצבת הנרות ומספרם חזר ונספר, רק כדי לוודא שאכן יש מאה נרות בעוגה, אפשר היה לעבור להמשך ההכנות למסיבה.
יום הולדת מאה! לא כל יום חוגגים חגיגה שכזו. צריך להשקיע מחשבה ותכנון, להזמין אורחים, שחלקם חולק את אותו המספר לפחות, או אולי אפילו יותר...
המקום כבר מסודר, הכיסאות לאורחים עומדים במקומם, הכיבוד ערוך על השולחן,
סידורי פרחים עדינים, וזר אחד גדול, שמישהו לא יכל להתאפק מלהביאו, בכדי לחלוק את כבודו למאורע.
האורחים החלו להתקבץ. מתנות החלו להיערם על שולחן קטן בצד, שיועד לכך מבעוד מועד. מתנות עטופות באדום, בכחול, בתכלת טורקיז ובצהוב. מתנות בירוק לבן וסגול, מלווים בברכות איחולים ומלאי תובנות.
אורחת הכבוד הגיעה.
אף אחד לא הדליק את האור ואף אחד לא צעק: "הפתעה!!"
אחרי הכל, כשאת בת מאה, אולי לא כל כך בריא הפתעות...
מה גם, שזו לא היתה מסיבת הפתעה. זאת היתה חגיגה. חגיגת המאה.
האורחים לחצו בחום את ידה וחיבקו ועטפו אותה באהבה.
היא התרגשה. מאוד.
מאז שהיא היתה לחלק מהם, היא רק הרגישה טוב יותר עם עצמה. הרגישה מבורכת. שייכת. פורה ויוצרת.
הם קיבלו אותה אליהם ועמדו לצידה ברגעי משבר, שעל חלקם אפילו לא ידעו במלואם. אבל הם היו שם, זוהרים בכל צבעי הקשת.
היא עמדה ליד השולחן, פניה נוהרות באושר, משקפות את זוהרם של אור הנרות הרבים, שדלקו לכבודה.
היא הודתה בהתרגשות לכל האורחים המוזמנים. שיתפה אותם ברחשי ליבה ועד כמה היא מוקירה כל אחד ואחת מהם. מודעת היטב להשפעתם ולתרומתם בחייה.
קולה רעד ודמעה רטטה בעינה.
אחר כך החלה לכבות את הנרות. אחד, אחד כיבתה אותם, לא בבת אחת, כפי שנהוג לעשות. לא הביעה משאלה על כל נר שכיבתה, כי כל משאלותיה עד כה–
התגשמו אחת לאחת.
היא נשפה על נר – ונשאה תפילה קטנה:
"נר ראשון – לאומץ!
נר שני – לגאולה.
נר שלישי – שלא תבינו לא נכון..." היא צחקקה, "אני רק מתחילה...חחח..." והמוזמנים פרצו בצחוק איתה, מבינים בדיוק למה התכוונה.
"נר עשירי – לשלמות...
נר עשרים – לפגמים...
נר שלושים – לצניעות,
נר ארבעים – לכניעה,
ונר ארבעים ואחת – לחסד עליון!...
נר חמישים – ליום אחד, שבו אולי יופיע הגבר שלי..." ושוב מילא הצחוק את החלל.
"נר שישים – לאמונה.
ונר שישים ואחת – לאימא...
נר שבעים – לניחוח ילדות...
ונר שמונים – לקסם האהבה...
נר תשעים – למשחקי מילים...
נר תשעים וחמש – לאותו רוצח קר של אהבות, שמגיע לביקור..." היא שבה וקורצת בבדיחות.
"נר תשעים ותשעה – לציפייה שתתמלא, בעוד כמה שניות,
והנר המאה – הנר הזה, הוא כולו בשבילי!" היא קרנה.
"אני היצירה המאה!!"
היא נשפה בחוזקה על הנר הגדול ועצמה עיניים. מאחלת לעצמה עד מאה ועשרים והרבה יותר מזה ואחר כך לחצה על"SAVE" ושמרה את עצמה כקובץ חדש ומייד אחר כך הדביקה את עצמה באתר האהוב עליה כל כך, תחת הכותרת "היום יום הולדת..." ולחצה על "SEND" ובזמן שכולם כבר התחילו לזלול את העוגה הטעימה ולשיר שירי יום הולדת לכבודה, היא הציצה עוד פעם אחת בדף היוצר שלה, רק כדי לראות את המספר המרשים שנקב100.
מאה יצירות שנכתבו. חלקן חדשות חלקן ישנות.
תודה לכולכם. לכל מי שקרא ואהב ולכל מי שקרא והגיב.
אין לכם מושג, כמה משמעות הוספתם לחיי וכמה השראה ניתנה לי, מהיום שהצטרפתי לשורות אתר זה.
תודה.
ועל כך החגיגה... אז –
"היום יום הולדת, היום יום הולדת..."
