סיפורים
מעבר לוואדי
סמוך לוואדי במורד, היכן שמים מסחיטת מכונות הכביסה של הקיבוץ מתנקזים בקול הומה עד שתעלת הביוב עלתה על גדותיה והתמלאה במי סבון וכל האזור נראה כמו שלג רך ושמנוני.
בימים רחוקים אלה של שנות השישים כשמותר היה עוד לקטוף את הרקפות והנרקיסים והכלניות בצבעי האדום הוורוד והארגמן שצמחו בוואדי ושהיו צובעים את האדמה שנראתה כמו שטיח צבעוני. שם רונאלד ואני שיחקנו משחק מוזר- לקפץ מעל תעלת הניקוז. כשמעדתי וכל בגדי נרטבו מהמים השמנוניים של הכביסה, רונאלד קפץ אחרי לתעלה,שנינו רטובים - אני בוכה משתרכת אחרי רולאנד לבית הילדים כשהוא מרגיע אותי "אל תדאגי אספר משהו שיאמינו לנו"
הוא היה בן יחיד להוריו שעלו מאנגליה. אביו קוּרְט היה גבוה ורזה, שערותיו שחורות איש ביזארי היה לא הסתדר עם חברי הקיבוץ, כונה על ידי המבוגרים "קוגלגר" לא זכור לי באיזה ענף עבד בקיבוץ. לא ראיתי אותו מגיע לבית הילדים לפרידת הלילה כפי שנהוג היה אז בקיבוצים. מִימִי אשתו צנומה וקלילה נראתה כל הזמן ממהרת לאיזה מקום,הייתה באה בגפה לבית הילדים כפי שעשו ההורים שבאו "להשכיב" את ילדיהם עם סיפור ונשיקת לילה טוב, בשעות הבוקר הייתה מימי מופיעה בבית הילדים לעזור לרולאנד להתלבש דבר שבייש אותו.
הוריו גרו בצריף דו כווני בפאתי הקיבוץ, בחדרם הקט היה פסנתר שעליו היה פורט קוּרְט את בטהובן, רונאלד למד לנגן את בטהובן ומוצרט וממנו למדתי להאזין לנגינה המופלאה של "הלאליזה"של בטהובן שהיה מנגן ללא תווים.
בחדר הוריו של רונאלנד היה רדיו משוכלל שהיו בוקעים מתוכו שירים שאהבנו. היינו מאזינים ל"רדיו רמאללה" דברי הקישור של מצעד הפזמונים היו באנגלית ורונאלד דיבר אנגלית מצוין. הרדיו ניגן את אלוויס פרסלי, קליף ריצ'רד, הלן שפירו ופאול אנקה לצלילי הפזמונים הקלילים וקצב הרוק של אלוויס, רונאלד הצעיד אותי לאמצע החדר מחבק את מותני ומוביל אותי בריקודים הסלונים אותם למד מהוריו. את הלן שפירו הערצתי במיוחד אפילו קצת קנאתי בה, היא הייתה בת גילי יהודיה ומפורסמת.
בחדר הורי בקיבוץ באותם ימים, בפינה קטנה על מזנון פשוט ומרובע , ממוקם היה רדיו עגול. כינינו אותו "רדיו פרצוף" הרהיט היחידי שניצל אחרי המלחמה והובא ע"י הורי מגרמניה, בחזיתו הייתה סקאלה מזכוכית כמו פה פעור, מעל הסקאלה בצדדים, שני כפתורים-הימני של התחנות והשמאלי של הווליום. כמעט תמיד הרדיו השמיע רעשים מעצבנים כמו חרחור, בקושי הצלחנו לשמוע את "קול ישראל מירושלים" את תחנת הרדיו מרמאללה שמענו יותר טוב. לפנות ערב בעוד אנחנו הילדים נהנים מארוחת "מנחת התה" בחדר ההורים שכללה לחם עם ריבה או עוגת טורט וכוס תה שהכינה אימא, הוויכוחים עם אבא החלו על "רדיו רמאללה", קונצרט ערבית ומשפט אייכמן . הלן שפירו ואלוויס פרסלי היו יותר חשובים לי, לא הבנתי את מידת העניין של אבא "בקונצרט ערבית" שהניכור לשפה הערבית היה ניכר בעליל. בזמן שאחותי ואני היינו מסובבים את סקאלת התחנות "ברדיו פרצוף" נתקלים בסלסולי המוואל בקולה המנדנד והבכייני של אום כּוּלתוּם , אבא היה מתעצבן וצועק "זה לא קונצרט ערבית, קונצרט ערבית היא מוסיקה קלאסית".
משעה שש בערב היה מושלך הס בבית, כל תזוזה הייתה מפריעה את ההקשבה לקולו הצווחני והחד של גדעון האוזנר התובע במשפטו של הצורר הנאצי שבקע "מרדיו פרצוף" אדולף אייכמן שאבא הוסיף אחרי שמו "ימך שמו וזכרו" המשפט נערך בבית המשפט המחוזי בירושלים מאפריל עד דצמבר 1961, אייכמן היה ראש אגף המבצעים של ה-ס.ס. בהפעלת התוכנית הנאצית להשמדת יהודי אירופה. לפתע הרדיו חרחר, אבא צווח עליו ונתן לו אגרוף אדיר, הרדיו המשיך לחרחר, לפתע קולו של גדעון האוזנר התובע עלה מתוך החרחור תבען יותר "אייכמן נמצא אשם ואני גוזר עליו גזר דין מוות".
אבא היה מאושר, חלק מנקמתו בנאצים הוגשם,נתן לנו בנותיו לשחק "ברדיו פרצוף" כרצוננו, הוא קיבל מהקיבוץ רדיו חדש שחולק לחברים במסגרת שיפורים שהוחלטו בקיבוץ.
רונאלד והוריו עזבו את הקיבוץ לעיר. ראיתי אותו עוד פעם אחת שמלאו לו 16 שנים בחדרו של גלעד בן כיתתנו לוגם קפה ריחני ומסלסל את עשן הסיגריה מפיו.
