ניקיונות פסח

הכול התחיל בבוקר אחד כשאשתי הפתיעה אותי בטענה שיש "להעיף" מחדר השירותים, לקראת פסח, את כול נייר הטואלט מאחר והוא לא "כשר לפסח". שבוע ימים התווכחנו על הסוגיה המוזרה הזאת ואף הצעתי לה "לשאול את הרבי", עד שלבסוף הבינה שהצדק אתי והפסיקה לריב עמי. אלא שלא חלפו אלא ימים ספורים ושוב צפה בעיית הכשרות. מסתבר שאמנם אנחנו לא הלכנו לרבי, אבל הרבי לא הלך לשום מקום... הפעם היה זה היעה והמטאטא, שנזרקו אחר כבוד לאשפה, מאותה סיבה. הבנתי שהבעיה עמוקה ויסודית ממה שחשבתי ונמצאת מעל השכל הישר, מרחפת לה בחלל שמעל ראשה. דומה היה שכל החפצים והתמונות בבית, נמצאות כול הזמן בתנועה לכיוון הפח, הכול נע באיטיות בתנועה סיבובית המזכירה את תנועת השמש...

נראה שהסיוט של רוב הגברים הישראלים מתחיל כשבועיים לפני חג הפסח. אז אנו מרגישים כיצד האדמה רועדת תחתינו ומאיימת על עולמנו היציב. חרדות הגבר החבויות צפות על פני השטח, ברגע שהם מרגישים איך הגברת מקדמת הילוך בסדרת המהלכים של הלכות פסח. ככה הולך ומופרע הסטטוס-קוו, בלא שום התראה שתאפשר הכנה נפשית מתאימה מצד הגבר.

והנה עד שהגבר מתעורר ומצליח לקלוט מה עומד להתרחש, נזרקות הפקודות במהירות ובציווי מידי, ללא כל הקדמה והסברים. "תזיז", "תוריד את התמונות", "תתנהג יפה מול חמתך" ועוד מיני אזהרות כמו לפני מפגש מסילת ברזל... פקודות הגורמות לעצבים הרופפים במילא לעבוד כברומטר במצולות. כשבני משפחה של האישה באים לבקר, אני אמור להישאר בחדרי ולתת לה לנהל את העניינים. כל פעם שהייתי יוצא לסלון אל בין בני משפחתה, היא הייתה לוחשת לעברי: "ששש.. שששששש..." עד שנשברתי והערתי לה שאני כבר מרגיש שנחש מסתובב לנו בבית...

בשיא תקופת הניקיונות, המין החלש כבר אחוז תזזית ממש, כאילו עומדים זה עתה להשיק אוניה חדשה במספנות. ימי לחץ אלו מתישים את רוב הגברים. אלה חוששים מתגובתה של האישה האהובה שהופכת "למכשפה רעה" ונכנסים ללחץ נפשי. זאת תקופה שאף  גבר לא היה רוצה לעמוד בטווח עיניה הזועמות, יורקות האש של האישה. ברגעים שכאלה רבים מהזוגות מגלים לפתע שהם לא מכירים אחד את השני.

המצב קשה עוד יותר אצל המבוגרים, הנושקים לגיל השלישי. שם האופרה היא אחרת. זהו עולם של תשושים, סניליים, חסרי מנוח, שלא מבינים מדוע אחד צועק על השני... בצל ההכנות הקדחתניות המשותפות לקראת פסח, הגבר נתפס בעיני אשתו כחצי אדם וכחצי סוס. התורה דיברה על 4 בנים (שימו לב לא בנות) תמימים, טיפשים, כרומזת על חוסר חוכמתו של הזכר. דומה שמציאת האפיקומן לא נועדה אלא לתרגל את הגבר בגילוי שיגעונותיה של אשתו. בסלנג נאמר: אמנם אתה הגבר מג"ד, אבל עדיין גמד, כדי לרמוז על ההיררכיה הפנים משפחתית. ולפי הבדיחה: העכבר בא לחתונה של חברו, האריה. "מה נשמע אחי?" הוא מברך את האריה בכניסה. האריה נבוך מול האורחים, מתרעם: "מה אתה חושב שאנחנו כל כך דומים?!" "עכשיו, אחרי שהתחתנת, כן", עונה העכבר. ועוד אומרים: אם אינך פוחד להישאר לבד בחיים תתחתן. יש אומרים שחתונה זה שני מבוגרים שמנסים לפתור ביחד בעיות, שלא היו קיימות כלל אילולא היו נשואים.

יש האומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים. ואכן תמונת הנשיא פרס, העומד לפני הכיור ומדיח כלים, כשלגופו סינר, מחייך ומאושר אל מול אשתו היושבת ומתמוגגת רומזת משהו גם לעמך... אמנם בינם לבין עצמם הגברים מספרים את הבדיחה שבה הגבר פונה באדיבות לאשתו שבמטבח ואומר: "אני לא יכול לראות אותך עובדת כל כך קשה, שמא תסגרי את דלת המטבח", אבל האמת שונה...

כשהאהבה בין זוג מתקררת, אז תמיד צצה שאלת השליטה של מי מבין בני הזוג. ולא צריך להתעמק בתורת מוצא המינים של דרווין, כדי להבין שמלחמת המינים חיה ובועטת בין בני הזוג... והרי אומרים שהגבר משמין אחרי החתונה כאשר המין כבר לא מה שהיה. בהתחלה הוא הולך למקרר רואה שהוא ריק ואז הוא הולך לאשתו שבמיטה. אחרי תקופה הוא הולך הולך למיטה רואה את האישה ואז ניגש למקרר... ויש את הבדיחה על בני שמספר לחבר שלו שהלך עם אשתו לייעוץ מיני ושם אמרו להם לנסות לקיים יחסי מין גם במטבח. "נו ואיך זה הצליח?" שואל החבר. "גרוע מאוד", עונה בני, "בסוף נאלצנו להזמין טייק-אווי"....

ובכלל בסדר פסח הנשים עולות על הגברים. גם אם בן הזוג היה רס"ר בצבא, עדיין בסדר פסח האישה היא שיודעת כיצד להושיב את האורחים סביב שולחן הסדר ומי ישב ליד מי ובעיקר מי לא ישב ליד מישהו... הגבר נדחק לדרגת טוראי ואפילו אין לו זכות לקבוע לגבי הוריו. וכבר אמרו שלגבר תמיד יש את המילה האחרונה בכל ויכוח, תמיד הוא יגיד בסוף: "כן."

אחינו, הגברים הגיבורים, עד מתי תלעסו "מרור" בשקט ותרגישו מול הנשים הזדהות עם סבל בני ישראל במצרים? מוחה של האישה הוא בשביל הגבר כספת נעולה. מה שמזכיר את הבדיחה על המורה שירה בראשו של תלמידו, בטענה ששום דבר אחר לא נכנס לו לראש... כן, הגברים יכולים לירות לכל הכיוונים, אבל לעולם לא יצליחו לראות מה קורה בתוך ראשה של האישה. לא מזמן הייתי בביקור אבלים  אצל אלמנה קשישה. לפני שעזבתי הסברתי לאלמנה המבוגרת, שאם יש צורך בעזרה, אסייע ברצון. תשובתה הייתה נחרצת ופוגענית גם יחד: "כרגע אין לי צורך להיכנס למערכת יחסים אינטימית". לרגע קפאתי על מקומי נוכח תשובתה הלא צפויה, שלא הייתה כלל לעניין, כי לא התכוונתי לשום דבר אינטימי. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק.  נזכרתי באשתי בימים עברו, שבכול פעם שהייתי חוזר ממילואים הייתה רומזת לי, בלהט הריב הראשון בינינו, שהייתה שמחה מאוד להיות אלמנת צה"ל...

לאחרונה התבררה התמונה גם מהצד המחקרי. פורסם מחקר על ההבדלים בין מוח האישה לזה של הגבר, שבו הוסבר שאומנם מוח הגבר כבד בכעשרים אחוז יותר ממוח האישה, אבל מבחינה אבולוציונית, מוח הגבר מפותח הרבה פחות ממוח האישה.

ולסיום, ד"ר ג'ון גריי, כבר קבע בספרו "גברים ממאדים ונשים מנגה" שגברים ונשים שונים זה מזה ויש בהחלט סיבה לריב ואף "לראות כוכבים" בלהט הוויכוח. אז כמו בכל מלחמה כל אחד חושב שהוא צודק וכנראה לא סתם מציקים אלו לאלה. אז אולי יש סיבה ללכת לרב, לא רק לשאול קושיות, אלא גם להגיע להסדר גירושין. או אולי לפעול כמו בבדיחה על שניים שהלכו לרב שיכריע בעניין חילוקי הדעות ביניהם. הרב שמע צד אחד ופסק "אתה צודק!" אחר כך שמע צד שני ופסק: "את צודקת!" חבר משותף של בני הזוג שבא איתם התרעם: "לא ייתכן ששניהם צודקים!" "גם אתה צודק", פסק הרב...