סיפורים
שירה
שירה
1
לא יכולתי להקשיב לקול אחר מלבד קולו של הטבע. לטשתי עיניים בכל היופי הזה, ניסיתי לשאוף את כל היופי הזה לתוכי. כך, עמדתי שם כשעה, לא שמתי לב לזמן שעבר. הריח של הפריחה, האוויר הנעים, השקט שבמשב הרוח, התחושה, אין להם תחליף.הרגשתי את העוצמה הגדולה של הטבע.
עמדתי וחשבתי, השגרה והחיים שלנו הם מכונה משומנת כל כך.אנחנו לא עוצרים להסתכל, לחשוב, להרגיש.
אחרי כמה שעות של הליכה בשלווה האינסופית הזו, נעצרתי לדבר עם מארק, תייר שפגשתי במלון שהתאכסנתי בו. הבחור רכב על אופניים ששכר מהמלון, זה סידור כזה לאורחים, (מה שגרם לי לחשוב שאני כזה עצלן לפעמים.) הוא, בחור גרמני אופייני, בלונדיני, חסון, שזוף, מאוד...גרמני. לא ציפיתי שאתחבר למישהו כזה אי פעם אבל ממש אהבתי את השיחות איתו. בזמן שדיברנו, שמתי לב שעברה לידינו אישה כשהיא הולכת עם הגב אלינו. לפי המראה מאחור יכולתי ממש לדעת שהיא אישה נאה מאוד, נשית ומאוד מושכת. הייתה לה הליכה מרחפת כזו. כאילו שהיא לא ממש צועדת על האדמה. והריח שלה, אוי הריח של הבושם שלה, אי אפשר לתאר במילים.
הסתובבתי אחריה ממש, כאילו משהו חזק סובב אותי לשם. מארק הלך אחריי ולא ממש שאל מה קרה, הוא היה סקרן כנראה לא פחות ממני.ראיתי שבעקבות האישה הזו, הלך ילד כבן 6. הוא לא ממש הלך איתה אלא יותר נגרר אחריה. משהו בקשר ביניהם נראה כל כך לא טבעי. היא לא בדקה אם הוא מאחוריה עדיין, או שם בכלל. הילד הזה עשה לי משהו, סוג של סקרנות לא כל כך ברורה. הוא נעצר כמעט ליד כל דבר שראה והיה מספיק קרוב בשביל לבצע "מחקר ראשוני" כך אני קורא לבדיקות המעבדה שהילד הזה ביצע בכל מיני צמחים וחרקים שפגש בדרך. הוא משך את תשומת ליבי. חשבתי על זה שבגילו, לא ידעתי לבצע "מחקר ראשוני" אפילו בצמח פשוט ליד הבית. האישה הזו, הלכה קדימה ונעלמה משדה הראייה של הילד. הוא לא היה מודאג או יותר נכון לא שם לב עדיין. אני שמתי לב. פתאום הוא התחיל ללכת מהר, לחפש אותה, הוא החל לרוץ אחריה. הוא בכה.מיד רצתי לעזרתו. הלכתי איתו לחפש אותה. רבע שעה בערך הלכנו יחד. הוא דיבר מעט עברית מהולה בגרמנית.
אחרי הליכה מהירה לצידו של הילד, בלי לדבר כמעט, הרגשתי שההתנהגות שלו מאוד בוגרת לגילו ממש כמו איש בוגר בגוף של ילד קטן. משהו בו גורם לך להרגיש כל כך שונה, מיוחד ואחר.לא יודע איך להסביר את זה אבל כך הרגשתי בדקות האלה איתו. בהמשך, מרחוק, ראיתי אותה. היא עמדה שוב עם הגב אליי כמו קודם, עמדה כשגבה חשוף ושזוף, השיער האדום שלה חלק ונשפך על גבה. היה בה משהו אצילי כל כך. שמעתי אותה צוחקת. הצחוק שלה גרם לי לצמרמורת לא ברורה. כאילו רוח רפאים חזרה לחיים. היא לבשה שמלה כזו שאי אפשר לפספס, שמלה לבנה עם פרחים, אביבית כזו, (מיד נזכרתי באישה אחרת שכל כך אהבה פרחים, על כל דבר ובכל צורה) היה לה כובע רחב שוליים כזה, עם סרט לבן שקשור בצידו. כן, אני יודע שאני גבר ואני שם לב מדי לפרטים אבל כזה אני. כשהתקרבתי עוד קצת ראיתי שהיא פונה אל מישהו שיושב על ספסל מולה, לגבר והוא לא נראה ישראלי. גבר בשנות הארבעים לחייו, לבוש בחליפה עם כובע. הרגשתי בקטע מסרט בשנות הארבעים. חסרה לה מטריית שמש, כפפות תחרה וכרכרה עם סוס שמחכים לה.חשבתי.
כשהתעוררתי מהמחשבות קלטתי שהילד כבר שם איתה. הוא רץ וחיבק אותה. משהו בקשר שלה איתו נראה לי מוזר. הוא רץ אליה וחיבק אותה חזק. היא אפילו לא הסתובבה לראות מי הביא אותו אליה ובעצם לא היה נראה שהיא חיפשה אחריו כלל.
הסקרנות אחזה בי בכל הכוח, מאוד רציתי שהיא תסתובב. רציתי לראות את הפנים של האישה הזו. הסתובבתי חזרה לדרכי. הלכתי לאט, המחשבות לא הניחו לי.לא הרגשתי שמארק כבר לא היה שם.
הגעתי למלון והייתי מאוד מבולבל מהתחושות הלא מוכרות האלה, האישה הזו, הילד, הגבר, לא יודע, זה לא יצא לי מהראש בימים הבאים. רציתי לפגוש בהם שוב, רציתי לחזור לשם לרגע ההוא שהיא עמדה עם הגב אליי, לבוא ולסובב אותה אליי להיות יכול לראות אותה, העיניים, החיוך שלה, כבר דמיינתי איך תיראה.
נרדמתי על המיטה במלון, שעתיים בערך. כשקמתי להתקלח, הרגשתי קצת אבוד. החלטתי לרדת לבר לשתות משהו.
מארק כבר היה שם (כמובן, איך יכול להיות שגרמני לא יתיישב בבר בכל רגע אפשרי כמעט?) דיברנו קצת על פוליטיקה בישראל, על ספורט ועל בחורות...שכחתי קצת איך זה להתלהב מנשים.
ישבנו שם שעתיים. שתיתי קצת מעבר ליכולת שלי ועליתי לחדר, שיכור, סחוט וטרוד במחשבות מציקות. נשארו לי עוד שלושה ימים לטיול שלי. אני כבר חודש מטייל, לקחתי אומץ ועזבתי הכל בארץ, החלטתי שאם לא אעשה את זה, פשוט לא אעשה את זה. הטיולים בעולם משנים אותך, אתה לומד להכיר את עצמך. עד לפגישה אתמול, הייתי ממש מנותק מכל קשר לעבר, הווה או עתיד. עכשיו בלי שאבין למה, אני חוזר אחורה במחשבות לתקופה ההיא שלפני שבע שנים. לתקופה המאושרת בחיי. אהבתי כמו שלא אהבתי בחיי. היא הייתה התלמידה שלי, היא הייתה אהבת חיי. שירה, שירה שלי. הייתי אז בן 30 מרצה לפילוסופיה, גבר רוחני מעמיק ואוהב שיחות עומק ארוכות. כך גם היא הייתה. התחברנו כל כך מהר, כל כך חזק.
הייתי גבר שכבר לא חושב שימצא את אהבת חייו. אולי ימצא אישה לבנות איתה משפחה, מישהי לחיות איתה, להעביר את השנים הבאות בזוג. שירה נראתה בחורה מיוחדת כזו, משהו בה אומר לך להתקרב, ללמוד, לדעת. היה ברור לשנינו שנוצר קשר עין כבר ביום הראשון שפגשתי בה. מאז היום ההוא הכל התגלגל מהר, התאהבתי כמו שלא דמיינתי לעצמי שאפשר.
מהר מאוד האהבה הזו תהרוס את חיי. משהו באישה הזו כובש, ובאותה מידה הורס. החיבור איתה היה חזק כל כך ורופף בו זמנית. הבטחתי לעצמי שלא אחזור למחשבות על שירה, הן שואבות ממני אנרגיות מטורפות ובטח שלא בטיול שלי! אבל לא יכולתי להפסיק. לא יכולתי להירגע. לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד שירה, האישה שאתמול ראיתי רק מאחור, הילד הקטן הזה והגבר ההזוי הזה. מה לעזאזל קורה לי? חשבתי במשך שעות כשאני שוכב על המיטה הזוגית בחדר, מסתכל על התקרה ומתנתק מהמציאות במחשבות מטורפות, שונות, ישנות, חדשות עד שנרדמתי.
בבוקר, בארוחה במלון, ישבתי עם מארק בשולחן צדדי כזה מול החלון הסתכלתי בנוף, בנמל שהיה מולנו, ים, גלים, שקט והתנתקתי מנוכחותו שכחתי שהוא שם. פתאום הוא חתך את חוטי המחשבה שלי במשפט שהפך את חיי מאותו רגע:
"Remember the woman we saw yesterday in the park? Well, I met her last night in the
Bar, after you left, and I realized that I knew her"
What? עניתי בהלם, לא ממש מחובר עדיין לדברים שהוא אומר.
"Yes, she is from Germany, we worked together last year on some projects""
חשבתי שאני לא שומע טוב, איך לחיים יש דרך משלהם לגרום לדברים לקרות. צירופי המקרים האלה משגעים אותי.נטרפתי בדעתי.
"So, who is she? " שאלתי בהתעניינות כזו לא מוגזמת שהוא לא ירגיש במתח שחונק אותי תיכף.
"She is an Israeli girl that came to work in Germany. the University in Israel sent her"
בחורה ישראלית? הלב שלי פעם בקצב מסחרר, הוא לא עומד בזה...נשלחה דרך האוניברסיטה בישראל? חשבתי שאני מתעלף תיכף. ממש פחדתי לשאול לשמה. לא רציתי לדעת שזו היא. אבל הסקרנות הרגה אותי כמעט. החלטתי לשאול בכל זאת.
"What's her name? maybe I know her, Israel is a small place, u know… "
חייכתי את החיוך הכי מאולץ שלי. הוא חשב קצת, ניסה להיזכר ואני הייתי במתח מטורף שניסיתי כל כך להסתיר.
"Well, her name in Hebrew is like poetry in English. Shera! Yes, that is her name, how can I forget? "
הוא חייך כשאמר את זה ואני, אני לא האמנתי שזה קורה לי. לא יכול להיות שאני טועה מדובר בשירה. מדובר בשירה! עכשיו אולי אני יכול להבין את המחשבות האלה שלא עזבו אותי. זו הייתה היא. הגוף שלנו לא משקר בתחושות שלו. ובטח שלא הלב.
"You mean Shira right?" שאלתי סתם בשביל להיות איתו ושלא ירגיש שאני כבר מת לעוף משם...
"yep," הוא ענה, אני כבר הייתי על סף עילפון.
מיד שאלתי אותו The boy that was with her yesterday…?
לפני שהספקתי להשלים את המשפט הוא ענה:
"Yes, she has a son but she is not married. She is a very sad person you know? She told me once about the love of her life…she really loved the guy. I never met a person like her before. So special, fragile & so interesting woman. I could have falling in love with her, but she never dated someone who is not Jewish".
לשמוע את המילה יהודי ממנו גרמה לי לרצות לקפוץ עליו ולתקוף אותו. אבל במקום זה הקשבתי לו והייתי מהופנט.
לא ידעתי מה לעשות, איך להגיב. איך אומר שהיא האישה של חיי ושהיא באמת אדם כל כך מיוחד וכמו שהיא מיוחדת כך היא מטורפת?
לפי הגיל של הילד מיד רצו לי מחשבות בראש, אולי זה ממני ולכן היא עזבה בצורה כזו? ידעתי שהיא טסה לשליחות בגרמניה, לא ידעתי מעבר לכך כלום.מיד שאלתי אותו איך אוכל למצוא אותה.
הוא לא ממש הבין מה אני רוצה, הוא מיד ציין שהיא עם בן זוג בחופשה הזו. נצבט לי הלב. הילד הזה לא של האיש הזה זה בטוח. קצת הקלה. מארק סיפר לי איפה היא מתאכסנת ואני לא חשבתי, פשוט קמתי מהשולחן ומיהרתי לשם. מארק צעק לי שאחכה לו אבל אני לא שמעתי שום קול מלבד את קולו של הלב שאמר לי לרוץ מהר. שירה מחכה לי.
