סיפורים
למצוא אותך
"פגישה עיוורת"
שבת בערב
היא יורדת מהר במדרגות, בולעת כמעט את כולן בבת אחת, בורחת על נפשה.
"ירו בו!, תגיעו מהר! רצחו אותו" היא צועקת בבכי.
"גברת, הרגעי בבקשה, תחזרי שוב ויותר לאט אם את יכולה"
"אני לא מסוגלת לדבר, בבקשה תגיעו מהר!, אולי אפשר עוד להציל אותו" היא ממשיכה לבכות
"איפה את נמצאת? מה הכתובת?"
"כתובת?? אבן גבירול 12 קומה 4 דירה 8, ב..בתל אביב" היא בקושי מצליחה לזכור.
"היית עדה לרצח?"
"לא!, רק מדווחת לכם"
"מה שמך?"
"מה? אה.. ..אין לי שם, תגיעו מהר ! מהר!"
השיחה נותקה.
ירו באייל, אלוהים אדירים, מה הוא כבר עשה? היא מחזיקה את הראש שלה יושבת על המדרכה ובוכה.
עם מי הייתי לעזאזל?
היא מגיעה עכשיו לאזור החניה, היא מתרוצצת לכל הכיוונים ללא הצלחה, מבולבלת, מרגישה אבודה.
אלוהים בבקשה תעזור לי עכשיו. היא לוחשת.
היא הופכת את כל התיק שלה על המדרכה ומסתכלת לצדדים לוודא שאף אחד לא רודף אותה, היא מתכופפת לבדוק איפה המפתחות ונזכרת שהשאירה אותם על השולחן אצל אייל בדירה.
"FUCK!" היא צועקת.
למה למה למה זה קורה לי?
היא זורקת חזרה את החפצים שלה לתיק כאילו שהיא זורקת זבל לפח, מתחילה ללכת מהר, לכיוון הכביש הקרוב, לעצור מונית, בקוצר רוח היא עומדת, יושבת ושוב עומדת עד שמגיעה מונית ועוצרת לידה.
עכשיו כשהיא יושבת במושב האחורי היא שמה לב שהיא מחזיקה בספר של אייל "הספר החשוב ביותר"כך אמר.
"פרישמן 4!" היא זורקת לנהג.
"תגידי...ניצלת מאונס או משהו?" נהג המונית זורק לעברה חושד ומחייך בו זמנית...
יעל לא שמעה את זה.
"מתי בפעם האחרונה הסתכלת בראי?" הנהג המשיך להציק לה.
עכשיו היא מסתכלת על עצמה בפעם הראשונה מאז ברחה מהדירה והיא רואה על מה הוא מדבר,על החולצה שלה יש כתם של דם.
"לרחוב פרישמן!" אמרה בקול חלש.
"אין בעיה מותק, מה שתגידי" הנהג ענה לה באדישות, כאילו שכל יום הוא מסיע אנשים עם דם על הידיים.חשבה.
היא יורדת בבית של ההורים.
נעמה, אמא של יעל אפילו לא יודעת שהיה מישהו בחייה של יעל בחודשיים האחרונים אז איך היא תבין את כל השאר? למזלה של יעל, לא היה אף אחד בבית חוץ מהאח הקטן שלה שגם ככה לא מסתכל לעברה כשהיא מגיעה, הוא תמיד שקוע במסך המחשב.
"היי יעל, מה נשמע?"הוא שואל אותה בלי ממש להסתכל אליה.
"אה, בסדר גמור טלוש, איפה אמא ואבא?" יעל שואלת, ורצה למקלחת.
"הם נסעו בדיוק עכשיו עם רן וגליה לצפון." טל ממשיך לספר לה תוך כדי שהיא כבר זרקה את החולצה, התפשטה ונכנסה למקלחת.
"אה כן? איזה יופי, הם מזמן לא נסעו לחופש. ומתי הם יחזרו?" היא ממשיכה לוודא שיש לה זמן.
"ביום חמישי בערב" הוא צועק אליה. "מה את עושה כאן? לא אמרת שאת באה." הוא ממשיך.
"סתם קפצתי לבקר, אמא לא אמרה לי שזה היום, וחוץ מזה נפרדתי מאיזה חבר אתה יודע שאני אוהבת לבוא לכאן בשביל לא להיות לבד." היא צועקת חזרה מהמקלחת.
"אז תישארי איתי עד שהם יחזרו?"
"כן יכול להיות שכן." היא עונה לו וחושבת שזה הפתרון המושלם בשבילה עכשיו.
בערב, אחרי מקלחת ורגיעה, הטלפון של יעל צלצל, מספר לא מזוהה על הצג.
"הלו?" היא עונה בקול מפוחד.
"אם חשבת לפרסם את הספר, זה יהיה הדבר האחרון שתעשי בחייך"
"מה??? עם מי אני מדברת? איזה ספר?" יעל צועקת בבהלה.
השיחה נותקה.
בחדשות דיווחו: " גבר כבן 30 נמצא בדירתו ללא רוח חיים, יש חשד כי מדובר ברקע פלילי."
היא קמה, מבוהלת, מתרוצצת בחדר השינה של ההורים ומנסה להבין מה קרה לה בחודשיים האחרונים עם אייל. היא מתיישבת על המיטה, מסתכלת על התיק שלה, מושכת אליה את הספר, מלטפת את הכריכה ומפילה אותו על המיטה כאילו היה פצצה...
"קובץ הדפים האלה גרם להכל!" אמרה בקול רם.
"מה לכל הרוחות הוא כתב בספר הזה??" היא בוכה כשהיא נזכרת בו, ומתחילה לקרוא.
במשך חמש השעות הבאות היא תבין את עוצמתן של המילים הכתובות ולמה הן יכולות לגרום, כמה כוח יש להן מהרגע בו נשפכו על דף, או גרוע מזה, מהרגע בו מישהו החליט לכתוב באמצעותן ספר, תיעוד, שימוש בפרטים אישיים אמיתיים, חשיפה קטלנית של מקרים שלא היה להם פתרון עד היום, משחק באש, לשון חלקלקה, הוצאה להורג של עצמך.
אייל, הגבר העדין, הנאה, המנומס שהכירה בחנות הספרים היה עבריין משוחרר, הוא כתב על חייו בכלא, על הפשע המאורגן, על הסיכונים המחושבים שלקח, על משתפי הפעולה ובעצם על כל סודות העולם התחתון בלי להחסיר אף פרט.
"גבר עם ביצים מבטון" חשבה.
אייל עמד להיות עד מדינה, הספר הזה מיועד למשטרה, זו הייתה דרכו של אייל לבנות לעצמו חיים חדשים. הוא רצה להתרחק, להרגיש מוגן, להרגיש אדם רגיל ולא עבריין נמלט, להרגיש שהקריב את חייו לצדק.הייתה בה פתאום הזדהות גדולה כזו כלפיו.
ויש שכר למשתפי הפעולה, הם מתחילים מחדש באיזו ארץ טרופית, עם כוס שייק פירות על שפת הבריכה נראה ככל אדם, כמו שרואים בסרטים ..דמיינה.
"טוב, די! אייל נרצח ואני אחריו אם לא אפעל מהר וחכם! מה עכשיו? מה לעשות עם הספר הזה?" היא נלחצה מהמחשבה שהאנשים האלה שתפסו את אייל בזמן, כבר בעקבותיה. היא פחדה לחזור לדירה שלה, לעבודה, לרדת לסופר או לכל מקום שונה מהמקום בו הייתה ברגע זה.עכשיו, כל צעד יהיה מחושב.
"האנשים האלה מסוגלים להכל" היא ידעה...
"אבל למה האידיוט הזה לא חשב עליי?"
"לא הייתי חשובה לו בכלל?"
הוא הכניס אותי אל חייו בידיעה גמורה שבימים הבאים הוא יעלם לתמיד (אם בגלל שיגיעו אליו לפני שיספיק לסדר הכל ואם בגלל שיתחיל בחייו החדשים) ויותר גרוע מזה, בימים הבאים אהפוך למשתפת פעולה שלא מרצון, רדופה כפושעת, והפשע הגדול והיחיד שלי היה חודשיים של שכרון חושים עם הגבר הזה.
"אגואיסט מחורבן!!" אמרה בכעס לעצמה.
אם אמסור את הספר למשטרה, אני מתה, אם לא אמסור, לא אגשים את ייעודו.
המשטרה לא תוכל להגן עליי 24 שעות ביממה! "אוף! אייל אם היית חי הייתי הורגת אותך עכשיו!!" צרחה בכעס.
---------
לכל מקום שהלכה, גם האיש בחליפה הלך. האיש שהתמנה לוודא שהיא יכולה להישאר בחיים עוד קצת...עד שיחליט אחרת.
בימים האלה יעל לא עבדה, לא ישנה וכמעט לא אכלה.
היא הייתה רדופה. היא השתדלה לדאוג לטל בזמן שההורים לא נמצאים בלי שהוא ירגיש במה שעובר עליה.
לקראת אמצע השבוע בדיוק ביום שלישי, שוב הטלפון צלצל. מעברו השני של הקו נשמע קול גברי נעים...
"שלום, יעל?"
"כן, מי זה?!"
"אני חבר של.. זה בקשר ל... לאיילה" הקול נשמע מהוסס.
"איילה? נראה לי שזו טעות" יעל פסקה במהירות.
"זו לא טעות, תקשיבי אני חבר של איילה, זו שלמדת איתה בשבוע האחרון היא ביקשה ממני למסור לך משהו" יעל הריצה מחשבות מהירות והבינה.
"אה, חבר של איילה... כן, היא אמרה שתתקשר שכחתי לגמרי" מתי תוכל להביא לי את הדפים? אני חייבת להגיש את העבודה בהקדם"
"כן אני יודע, עוד שעה אצלך"
"רגע מה שמך?" יעל דרשה
"תדעי עוד שעה" הקול ענה במהירות.
השיחה נותקה.
לא מספיק כל הסיפור הזה בימים האחרונים? עכשיו נוסף עוד חלק לפזל. חשבה.
חבר של אייל... מעניין...עוד מישהו יודע מכל זה...
טוב, מה שנשאר לעשות עכשיו זה לחכות שתעבור שעה. יעל הלכה ובאה בחוסר שקט לאורך הסלון. השעה הזו עברה כמו 4 שעות ארוכות ומייגעות. בדיוק בשעה המדויקת, דפיקה בדלת.
יעל ניגשה לפתוח, בחוץ עמד גבר נאה, גבוה, נראה מלא בטחון עצמי ומאוד רישמי.
"שלום" אמר בקור רוח.
"שלום" היא עונה חזרה.
"אני אח של אייל, שמי עדי."
לאייל יש אח? חשבה לעצמה.
"שלום עדי, אני מניחה שאין צורך להציג את עצמי" אמרה בקול נמוך.
"אז באת לעזור לי? שאלה אותו בפליאה
הוא הסתכל במבט שאומר הכל, הוא בא לעזור לתוכנית של אחיו נקודה.
הוא נראה כל כך שונה מאייל. כל כך אחר.
"באתי לקחת את הספר" הוא אומר בתקיפות.
"באת לקחת את הספר, אתה יודע מה עבר עליי בימים האחרונים, בגלל אייל?, ואני לא אשמה אין לי חלק בזה. אתה מודע לעובדה שאני רדופה מהיום שזה אצלי ומאיימים עליי?"
"אני מודע, אני יודע" הוא מתרכך קצת ומוציא משהו מהכיס, היא חשבה שהוא מוציא אקדח, אולי הוא רוצה להיפטר ממנה, אלוהים יודע מה קורה כאן. הוא הוציא תג, הוא שוטר.
אח של אייל שוטר, אייל עבריין. מה קורה כאן?יעל כבר לא הבינה כלום.
"מתוקף תפקידי, אני חייב לקחת את הספר"
"אם אמסור לך אותו, הם ידעו, אני אחשב כמתה מרגע שתצא מהדלת."יעל אומרת ודמעות בעיניה.
"בגלל זה אני כאן" הוא עונה בביטחון.
"אני לא מבינה כלום כבר" יעל אומרת בחוסר בטחון ופחד.
"תקשיבי, העותק האמיתי של הספר, עבר מזמן לאן שהיה צריך לעבור"
"את מחזיקה בהסוואה של האמת" הוא מסביר לה
"מה?"
"אבל יש בו הכל, את כל הפרטים האפשריים" היא עונה חזרה בכעס.
"אני יודע שכך זה נראה, בספר המקורי יש את הפרטים הנכונים, אייל ידע שירדפו אותו ויגיעו גם אלייך" עדי דיבר בשקט
"הוא העביר את המקור אליי ביום הרצח בבוקר. בלילה ההוא הייתי שם גם אני וראיתי אותך יורדת מהדירה."הוא המשיך.
"אז מה קורה כאן?" היא איבדה אותו במחשבה.
"מה אני אמורה לעשות עכשיו?"
"הם לא יודעים שזה לא אמיתי הם יהרגו אותי בכל מקרה."
"לא הם לא" עדי עונה בביטחון.
"עכשיו ברגעים אלה, כל המוזכרים בספר מובלים למעצר. אחד אחד נתפס בזכות המידע המפורט של אייל."
"הם יודעים שאת עוד לא מסרת את הספר ולכן ידעו שהמידע לא הגיע ממך."
"ומה אתה תעשה עם הספר הזה?" יעל מבולבלת.
"אני אשמור את זה אצלי, זה מה שנשאר לי מאייל. אני כל כך גאה בו"
"כן, הוא חשב חכם" היא יושבת ונרגעת.
"זה אומר שאני יכולה לחזור לחיים שלי?" היא שואלת בציפייה
"זה אומר שאת חופשייה." הוא אומר בחצי חיוך.
"כבר חשבתי שזה לא יגמר לעולם" היא נושמת עמוק ומתיישבת על הכורסא לידה.
"זהו זה נגמר" הוא מסתכל מרוכז בה.
"אז מה את אומרת על קפה וארוחת בוקר?" הוא שאל והתקרב אליה.
"אני אומרת, שלא אכלתי כבר כמה ימים ואני גוועת" היא ענתה בחיוך גדול.
-----------------------------------------------------------------------------------
