אני עומד כרגע בהר
ציון ומביט אל העיר העתיקה, אל הכותל המערבי והר הבית. ביתי נמצא לא רחוק מכאן,
מרחק הליכה של 5 דקות. אני מגיע לכאן לא פעם, מסתכל בערגה ובגעגוע אל הרובע
היהודי, ומלטף במבטי את הסמטאות והרחובות הצרים שבאחד מהם שכן ביתי לפני כמעט 2000
שנה.
מהמקום שבו אני עומד, אני יכול להבחין בקלות במספר חיילים ירדנים שמסתובבים על
גגות הבתים מהעבר השני של הגבול, בתים- אותם הם הפכו לעמדות שמירה צבאיות. אני
רואה את הצלפים מכוונים את רוביהם, ומשוחחים במכשירי הקשר הענקיים שלהם, ואני יודע
שמי שרק יעז להתקרב לקו הגבול שחוצה את ירושלים, יירה על ידי החיילים הירדנים.
ןעכשיו אני עומד בקצה ההר, שואף אל תוכי את אויר ההרים הצלול של ירושלים, ומרים
את ידיי לאבא. אני שופך את ליבי בתפילה ובוכה להקב''ה. המצב לא פשוט. הוא אפילו
קשה, קשה ומפחיד.
אתמול בלילה, שמעתי את אימי בוכה ומספרת לאבי שהיא פוחדת. שהיא פוחדת על עצמה, על
הילדים, על השכנים, על העם, על כולם. לא רק אימי פחדה, גם אבי שניסה להרגיע אותה
במילות עידוד, היה נשמע מפוחד ואפילו מיואש. בימים האחרונים הוא מסתובב בבית
כשמכשיר הרדיו הגדול, כל הזמן בידו, והוא מאזין לכל פיסת חדשות. ולא רק אבי, בכל
פינה ניתן לראות אזרחים מודאגים צמודים למקלטי הרדיו ומאזינים בשקט לידיעות
שזורמות כל העת מן ההכנות הצבאיות.
אני מבין שגם אבי פוחד, אני מבין שכולם פוחדים ,מבין אבל לא אומר דבר. אני פוחד
לדבר, פוחד לשאול, פוחד לחשוב על מה שיהיה. אני כבר לא ילד קטן, עשיתי צבא, ואני
מבין דבר או שניים במלחמות, ואני יודע שמלחמה כמו שמתוכננת לנו כעת, עלולה להמיט
אסון בסדר גדול שלא יתואר, על עם ישראל ועל יושבי הארץ.
טלויזיה אין לנו וגם לא לשכנים שלנו, אבל בבית הקפה ששוכן בפינת הרחוב – שם יש.
מתאספים שם הרבה אנשים וצופים בשידורים שמגיעים ממצריים. רואים שם את נאצר - נשיא
מצריים כשהוא צוחק ומחייך, והוא מאיים שיזרוק את כל היהודים לים ו"להתראות
בתל אביב הכבושה". המסך של הטלויזיה צבוע בצבעי שחור לבן ולא תמיד השידורים
כ''כ ברורים, אבל המסר כן, המסר ברור וחד, והוא זורע אימה בליבות האנשים.
לפעמים כשאני עובר שם, בפינת הרחוב, ורואה את התקהלות האנשים שמביטים על המסך, אני
קצת מציץ והרבה לא מציץ. רוצה אך לא רוצה לראות, רוצה אך לא רוצה לדעת, להבין,
לפחוד.
היום בבוקר כשירדתי לקנות לחם וחלב במכולת, ראיתי שהמכולת סגורה, חשבתי שאולי חיים המוכר
החביב קצת מאחר, אבל על הדלת היה תלוי שלט. היה כתוב שם באותיות גדולות על נייר מהוה, שחיים המוכר החביב יצא
למילואים ושאינו יודע מתי יחזור. גם במכולת הסמוכה זה בערך מה שהיה כתוב, וגם
בסניף הדואר המקומי. הבניין שלי כבר חצי ריק, רוב השכנים שלי כבר קיבלו קריאה
והתייצבו, ואני יודע שבקרוב גם תורי יגיע. בקרוב אקבל גם אני טלפון מקצינת
המילואים שלי ואקרא להתייצב. ואז, אז אלך בשמחה להילחם למען עם ישראל, אך השמחה
תהיה מעורבת בפחד, פחד שמימיי לא ידעתי כמוהו. פחד תהומי מפני אסון כבד, פחד מפני
עשרות ואלי מאות אלפי ההרוגים.
כן, ראיתי את אותם בורות ענק שחפרו הדחפורים. ראיתי ושאלתי למה זה נועד. בתחילה לא
ענו לי, רק הסתכלו עליי במין מבט עצוב ומיואש. אותו מבט שאני נתקל בו כ''כ הרבה
בתקופה האחרונה. אך משהתעקשתי הם הסבירו לי. "קברי אחים" הם קראו לזה.
הם אמרו שבבורות הענקיים האלה יקברו את עשרות אלפי ההרוגים מהמלחמה. "לא יהיו
מספיק קברים לכולם, אז חייבים לחפור בורות" הם אמרו, ומיד המשיכו בעבודתם
ואותי הם השאירו המום.
כן, גם אני שמעתי את הידיעות האחרונות. נכון, אני לא מסתובב עם מכשיר רדיו גדול
מתחת לבית שחיי, אבל איך שלא תרצה אתה מוכרח לשמוע את זה. כולם מדברים על זה, כל
הזמן ובכל מקום. והחדשות אומרות שהמצרים הציבו תותח ענק מול מיצרי טיראן וכל אוניה שתעז לעבור שם תופגז
במקום.
מיצרי טיראן נמצאים לחופי אילת. אוניות גדולות מגיעות לשם בכל יום ופורקות מכולות
ענק שבתוכם יש סחורה שמגיעה ממדינות שונות. בין הסחורות שנפרקות במיצרי טיראן יש
גם דלק, מיכלים ענקיים של דלק. אבל מהיום כבר לא יגיעו אוניות. הן לא יביאו אוכל,
לא יביאו סחורה חדשה והן לא יפרקו דלק. ואנחנו, יהודי א''י ניאלץ להסתדר עם מה שיש
לנו כאן. ובעוד שבועיים שלוש, המדינה תהיה משותקת כי מלאי הדלק יגמר ולא יהיה איך
להניע את הטנקים, מטוסים, משאיות, מכוניות ואוטובוסים. לא יהיה איך להפעיל מכונות
ומכשירים שצורכים דלק, וגם לא יהיה איך להפעיל את חברת החשמל, וכולנו נישאר בחושך.
אבל זה במצב הטוב, במצב הפחות טוב, בכלל לא נדע שיש כאן חושך, משום שכבר לא נהיה
כאן. איך אומרת הבדיחה שמסתובבת בזמן האחרון: האחרון שיוצא מהארץ שיכבה את האור.
כן, זאת ההרגשה, זאת התחושה, וזה הפחד שמלווה , יום יום שעה שעה. לכן באתי לפה. כאן אני מרים את עיניי למעלה אל אבא שבשמיים, והדמעות פתאום
משתחררות ופורצות החוצה בזרם. והפחד שאני כ''כ פוחד לשחרר עולה ומציף את כולי,
ואני מרגיש שהלב שלי נשפך דרך הדמעות. אבא, הצל את בניך. הבט משמיים וראה כי היינו
לעג וקלס בגויים...
אני עומד מול אבני
הכותל, ועיניי זולגות דמעות. אלה לא דמעות של פחד או של עצב, אלה דמעות של שמחה
ואושר. אני מלטף בידיי את האבנים הקדושות ובגופי עוברת צמרמורת עזה. ואני מנשק
אותן ופורץ בבכי תמרורים. וכמו מתוך איזשהו חלום אני שומע קול חזק של תקיעת שופר
ארוכה. זאת לא תקיעת שופר רגילה. אני שומע באותה תקיעה את קולם של אלפי יהודים,
במאות השנים, שבכו, התפללו, ולא זכו. לא זכו לעמוד כמוני ולגעת, ללטף ולחבק את
האבנים. לא זכו כמוני להזיל דמעות במקום שבו השכינה שורה. ושוב עוברת בכל גופי
צמרמורת, ואני מרגיש שאני לא מסוגל לשאת את עוצמת הרגשות. אם הייתי לוקח רק חלק
מהן, חלק מאותן רגשות, שבכי ושמחה, אושר וגעגוע מעורבים בהן, והייתי מכניס אותם
לתוך צנצנת, אני חושב שהיא הייתה מתפוצצת מהעוצמה. הייתה שם תחושה אדירה שאני לא
מצליח להעביר, אבל נדמה לי שאתם מבינים לבד. ואז, המון תמונות רצות במוחי ועוברות
כמו בסרט נע, ולנגד עיניי אני רואה בהילוך
חוזר את הדרך הקשה שעשיתי עד שהגעתי לכאן. את הדרך שעשיתי אני יחד עם חבריי הצנחנים,
אלה שבין החיים ואלה שכבר אינם. אני רואה את עצמי בשעה 2:30 בלילה, מסתער קדימה כשהכל
שקט וחשוך ורק קולות הירי והפגזים מפרים את הדממה. אני רואה את עצמי רץ ומדווח
בקשר, על חבר שנפל ממש לידי, נפגע מאש צלפים. ואני ממשיך קדימה בלי לחשוב, יחד עם
כולם, ואז עוד חבר נפצע. אבל הוא מתעקש להמשיך ואנחנו נעים קדימה בגבורה. וכבר מתחיל אור ראשון, ומלמעלה טייסי חיל האויר
עוזרים לנו ומנטרלים את החיילים הירדנים. ועוד חבר נפצע ועוד אחד, אבל אנו ממשיכים.
הקרבות קשים, קשים מאד, אבל החיילים
מוסרים את נפשם בעוז ואנו מצליחים לכבוש עוד שטח ועוד אחד.
רגלינו כבר עומדות בשערי שער האשפות של העיר העתיקה, ואז אנחנו נעצרים ומחכים לפקודה
שתאפשר לנו להתקדם. וכשזו מתקבלת, אנו ממשיכים קדימה, כובשים חלקה אחר חלקה בקרב
קשה וצפוף, כשחלק מחבריי נהרגים ומוסרים את נפשם על קדושת הארץ, עד לטיהור
מוחלט של הרובע מהירדנים.
אנו צועדים קדימה לכיוון ההר, ואז אני שומע את המח''ט מכריז בקשר: הר הבית
בידינו הר הבית בידינו. וקולו של המפקד שמכריז בקשר, מתערב עם קול השירה שאני
שומע כאן מאחוריי ברחבת הכותל. שירה של
שמחה טהורה, שנשמעת כשירת מלאכים. שירה שפורצת מעומק הלב. וסביבי מעגלים מעגלים
מעגלים. ואני נמשך כמו מעצמי אל תוך אחד מהם ומצטרף לשירה האדירה – שיבנה בית
המקדש במהרה בימינו...
מחכה לגאולה השלמה.
דוידי
