אין פסיחה על אף פיסה
מדי שבוע תסריט התעלסותה של תמי אתי חוזר על עצמו. לכאורה היא אינה מחדשת. מי צריך שתחדש. כמו שאומר הפתגם, הרבה יותר קשה להישאר בפסגה מאשר להגיע אליה. מבחינתי היא הגיעה אליה ושומרת עליה כהלכה. תמי לא גבוהה ולא רזה, שיערה בהיר ומתולתל ועיניה חומות ירוקות, חזה מלא, עסיסי וזקוף. גופה חלק כשיש. היא תמיד מחייכת ומלאת שמחה ומשחיזה את לשונה בציניות שאין בה רוע ממש. לפעמים אני מצפה לרגע בו גם היא תיעצב לפניי, תתלונן, תחשוף מועקות וצער, תזיל דמעה. לא ייתכן שצעירים אינם סובלים. אני בגילה לא הייתי מאושר יותר מאשר עכשיו. הייתי רק מקווה וחולם יותר. והיו לי יותר זיקפות וגמירות במסגרת זמן נתונה. אבל צער ידעתי. ועוד איך. היא מרגישה בביתי כמו בביתה. בעוד אני מחכה לה במיטה שוכב על גבי לבוש לגמרי, היא ניגשת למטבח ועושה בו כשלה. אני, מחדר השינה, אוהב לנסות לזהות את הקולות. הנה היא עכשיו רוחצת כוס, שמה מים לקפה, פותחת את המזווה, חותכת בסכין פרוסת עוגה, הקומקום שורק, היא מסירה את מכסה תיבת הסוכר ומניחה אותו על השולחן, בוחשת סוכר בכוס בכפית, לוגמת את הקפה, נוגסת ולועסת מהעוגה, שוטפת את הכוס והכפית, סוגרת את תיבת הסוכר ומניחה את הכלים במקום הנועד לייבושם. חלק אני אכן שומע, וחלק אני מדמיין שקורה. שווה לחכות לה. אחרי שסיימה היא באה אליי, מחייכת את חיוכה הרחב, חולצת את נעליי, מסירה את גרביי, וכך מלמטה למעלה מסירה ממני פרטי לבוש תוך כדי שהיא מספרת לי על השבוע האחרון שלה, עוקצת בני אדם שהשיקו לחייה, מחמיאה לעצמה, נשמעת כמי שטובלת בחיים שטובים לה, ונותנת לי להרגיש באותן שעות שהיא אתי, שאני מכולם הגבר הנכון והמתאים לה, ורק אותי היא מענגת כי היא רוצה בכך. אחרי שאני ערום לגמרי, היא מתפשטת מולי, ולא בתנועות של חשפנית בארים המנסה לשכנע שהיא לא מזייפת, אלא כמו אדם רגיל שפושט את בגדיו לפני השינה. היא נהנית להסתבך עם שרוולים מתהפכים ומכנסיים שלא נחלצים בקלות מהירכיים, היא טבעית, היא עליזה, היא מלאת חיים. ואז היא מלקקת אותי מכף רגל ועד ראש, בסדר בו הפשיטה אותי, במתינות, בסבלנות, מחככת לשון ושפתיים ושדיים וכפות ידיים ובטן ורגליים בפיסה אחרי פיסה בגופי. אין פסיחה על אף פיסה. בפרט היא מנשקת ומלקקת את הנקודות בגבי, בכתפיי ובירכיי המסומנות במין חום שכהה מאדום, זכר הרסיסים שחדרו לגופי, והיא אומרת, להנאתי המתבטאת בצחוק שאינו כבוש: גיבור מלחמה שלי. רק כעבור שעה מלאה היא לופתת בתוכה את תוכי, ולא נעה, רק לוקחת את ידי וחופנת את שדיה בכפות ידיי, קפואה כמו פסל דקות רבות. היא אינה מדברת ואינה רוצה להקשיב למוזיקה כפי שפעם הצעתי, ועוצמת את עיניה ממצה את הרגעים שעוברים, יודעת שאני מביט בה. מהפעם הראשונה ביקשה שלא אחשיך לגמרי את החדר, איני יודע על מה היא חושבת באותו הזמן, איני יודע אם היא נהנית, אבל אני כן יודע, שככל שהזמן מתקדם אני שוקע ברוגע קסום, משמר את זקפתי, חלול מרע ומלא בטוב.
אחר כך היא משנה כיוון. אני בתוכה וגבה מופנה אליי. בהתחלה היא אנכית לגופי. בהדרגה היא מתכופפת קדימה עד אשר ראשה מגיע לקרסולי והיא עדיין לופתת אותי עמוק בתוכה. ואז כששדיה מלחכות את שוקי היא טועמת אצבע אחר אצבע בכפות רגליי, וזה התענוג הגדול מכולם ורק תמי מכירה אותו, וכך אני מתפרק ושמח שבכלל נולדתי.
היא מתהפכת על גבה ומבקשת ממני שאעשה לה כך וכך. הסוד, כך היא דואגת להזכיר לי תמיד מחדש, הוא באורך הרוח, בלא למהר, בעשייה המתונה, בסבלנות, בעדינות, ברכות. ואני עושה את אשר היא מבקשת, עד שהיא מגרגרת, נוהמת מתפנקת ולבסוף שבעה, ואז אני שוכב עליה, גבר על אישה, מנשק אותה בפיה, והיא מחבקת אותי חזק. ואת שלוש השעות היא משלימה בהתכרבלות בתוכי ובהמשך סיפוריה על מאורעותיה מאז הפגישה האחרונה בינינו, ואני באותו הזמן שותה כוס וודקה ומעשן סיגר קובני ומציע לה לגמוע מזה ולמצוץ את זה, והיא מחייכת מולי ואומרת: הרי אתה יודע שאני לא שותה ולא מעשנת. אני ילדה טובה.
כשהיא הולכת אני נותן לה את הכסף ותמיד מקווה שהפעם היא תאמר: אין צורך. היה לי לא פחות טוב מאשר לך. והיא מעולם לא אמרה.
