סאת סבלותם

הוא מתהלך בחדר,

מקיר לקיר.

איך לכתוב את זה?

איך לבטא?

הרהורים אלא ודומים להם,עוברים בראשו.

איך לרשום?

איך בכלל להתחיל?

איך להעלות את מה שקרה על הכתב?

כי להגיד ש... הוא מת.

זה קשה,זה כמעט בלתי אפשרי.

גם לכתוב מכתב-

זה כמו להעפיל על ההר הגבוה בעולם,

לצלול אל מעמקי האוקיינוס,

להגיע לחלל.

להגיד לילד,שאחיו נהרג.

איך?

והנה,הילד המדובר נכנס אל החדר.

והאב-

חיוור כסיד,

כי ילדו יבין,

בוגר הוא מכפי גילו.

והילד מתקרב,

והאב מרגיש שהנה זה מגיע.

הוא פותח את פיו,

והמילים מסרבות לצאת.

ואז:

ילד,בני,אחיך...

הוא לא מצליח להמשיך,

גרונו כנחנק.

והבן מרגיש שהרעה קרבה,

אך לא מעז לשאול,לבטא את המילה.

והאב,בכוחות על אנושיים,בכוחות איתנים,

מוציא את המילים פיו.

"אחיך מת"

והילד מרים עיניו,

ומביט במבט חודר.

האם זה נכון?

האם הוא באמת הלך?

כן ילד,

נשנק גרונו של האיש.

עיני השניים מוצפות דמעות.

הבן,האח,

הלך,ולא ישוב עוד.

והבן מתייפח,האב בוכה.

מתי תיתם סאת סבלותיהם?

גם האם,גם האח...

(ניסן תשס"ה)