"ההתנהגות שלך מתחת לכל ביקורת", ככה סבתא היתה אומרת לי, ואני הייתי אומר לה שאם היתה מסלקת לכמה זמן את הביקורת שלה שום דבר לא היה רובץ מתחתיה. לא ההתנהגות שלי ולא שום דבר אחר. היא היתה סך הכל פולניה סנילית עם גבס על היד. לא שמעה דבר ממה שאמרתי לה. אפילו לא עם מכשיר השמיעה החדש שאבא קנה לה מהמגבית עם כל האחים הקמצנים לו. כל יום שישי הם יופי היו יודעים לבוא אלינו לארוחת הערב, אבל לתת כמה גרושים לסבתא המסכנה הזאת אין להם. והכי נורא שהם היו בורחים בסוף הארוחה, בדיוק כשאבא היה מתחיל לספר את הבדיחה שלו על המזל והשכל. כל יום שישי אותה בדיחה. וסך הכל בדיחה לא רעה. שפעם המזל והשכל הלכו לאורך כביש, היה כבר מאוד מאוחר והם היו סך הכל כבר עייפים. אז המזל נשכב על הכביש, רוצה לישון. השכל אומר לו, למה אתה מתגרה במזל? תבוא מכונית ותדרוס אותך. ואיך שאבא שלי אומר, תדרוס, דוד שמעון היה קם ומזרז את בתיה אשתו. ניגש אל אבא, נותן לו צפחה בקרחת ואומר, נו טוב את הבדיחה הזאת כבר שמענו מאה אלף פעם. סך הכל נכון, אבל לא יפה לקום ככה באמצע שבנאדם מדבר. והם, לא נעים, נעים, יודעים שאחרי האוכל צריך לשטוף את הכלים, ואף אחד לא רוצה להרים את הכפפה, בטח לא כשהיא מגומי ומלאה בסבון, אז הם קמים והולכים. אבל אבא לא מתייאש, הולך אחריהם ואומר, רגע רגע עוד לא שמעתם מה השכל אומר למזל כשהוא נשכב על הכביש. והם כבר עם הדלת פתוחה, שואלים, נו? מה אמר? אמר לו, הוא אומר, ככה כשהוא נשען על הדלת כדי שתיסגר, תגיד לי מזל, למה אתה מתגרה במזל שלך? תפעיל את השכל ותישן בשוליים, הרי תבוא מכונית ותדרוס אותך. והמזל עונה, עם המזל שלי כלום לא יקרה לי, ונרדם על הכביש. השכל נשכב על השוליים מביט במזל, עד שבאמצע הלילה מגיעה במהירות מכונית. הנהג, בעיניים כמעט עצומות, מבחין פתאום במזל ששוכב על הכביש. בשבריר שנייה אחרון הוא שובר את ההגה לימין ויורד לשולים. איי יה יאי! ככה אבא אומר תמיד, איי יה יאיי, ומוחה כף של צער מדומה. השכל נמחץ מתחת לגלגלים הבולמים והמזל קם בלי שריטה. ואת כל זה הוא סך הכל מספר בשביל להגיד בסוף שלו אין מזל. כי כל יום שישי הוא נשאר עם הכלים לבד במטבח. בשביל זה התחתנתי? ככה הוא היה שואל את דוד שמעון, שמיד היה מביט אל בתיה ואומר, נו, ומה אני אגיד? ואז בתיה, סך הכל יש לה קצת רגשות אשמה בלב, ובדרך החוצה היא אוספת את הצלחת שלה ושלו מהשולחן ומניחה אותן בכיור.
כשהם הולכים אבא אומר לי, בן, אתה כבר בן שש עשרה, יש לך ידיים, לא? אז אני צועק עליו, מי אתה בכלל? אתה סך הכל אפס, אפילו האח שלך שם עליך קצוץ, אז למה שאני אשמע לך בכלל? אז הסבתא הזאת שכל הערב יושבת בכורסה ושולחת חצים ארסיות לכל הכוונים צועקת עלי. חייבת להגיד משהו על ההתנהגות שלי. מתחת לביקורת, מעל הביקורת, שתלך קיבינימט הסבתא הזאת. את הקיבינימט אני אומר בלחש, למרות שגם אם אני הייתי צועק היא לא היתה שומעת כלום. ואני, רק שתבינו, סך הכל אוהב את המשפחה שלי. לא כמו האבא הזה, שממש מזל איך שיצא אחרי שהסבתא הזאת צורחת עליו מגיל אפס מהבוקר עד הערב. רק מהצעקות שלה נהיה לך קדח של עשרים סנטימטר בראש. אבל זהו, הסיפור הזה של הכלים נגמר עכשיו. מאז שיש לנו את הפיליפינית של סבתא כל יום שישי הכלים בידיים שלה. ואפילו דודה בתיה כבר לא צריכה לעשות פרצוף של מסכנה ולקחת את הכלים שלהם לכיור כשהם בורחים החוצה. ואיך הגיעה אלינו הפיליפינית הזאת פתאום? יום אחד נשברה היד לסבתא הזאת. אני ידעתי עוד לפני שנשברה לה היד שלסבתות כאלו אין כבר חלקי חילוף, ועכשיו בלי היד היא כבר באמת ממש הלכה פארש. אבא הבין את זה מיד והביא איזו פקידה מביטוח לאומי. אחת שסך הכל רוצה לראות אישה מתלבשת מתרחצת מבשלת וללכת בלי לחתום על כלום. אבל אבא סך הכל לא פרייר. כבר שבוע קודם יום יום היה הולך לסבתא ואמר לה כמו תקליט שרוט שאין לו ולאחים הקמצנים שלו כסף להחזיק עוזרת במשרה מלאה, ושסך הכל מה כבר נדרש ממנה, לא להצליח להשחיל את הרגל למכנס, לא להצליח לפתוח את הברז במקלחת, וזהו. כמה דברים פשוטים והפיליפינית בדרך. אבל היא עם הכבוד העצמי שלה לא מסוגלת. מגיעה הבוחנת של ביטוח לאומי והיא מניחה סיר של תבשיל על האש, משוויצה באמבה שהיא מכינה ומחלקת לכל השכונה. אחר כך מורידה את המכנסיים, הולכת לארון, מוציאה זוג נוסף, לובשת. עושה מה שהבוחנת אומרת, ואבא מורט בכל הכוח את שש השערות שנותרו לו על הפדחת. שעה היתה שם הבוחנת הזאת ומה שהציל בסוף את המצב זה שהזקנה שכחה את הסיר עם האמבה על האש. כל המים התאדו, הבית התחיל להעלות עשן, וכמעט כבר הגיעו מכבי האש שאבא הזעיק מיד בטלפון. ובינינו, אם הסבתא הזאת לא היתה שורפת את הבית בעצמה האבא הזה היה כבר עושה את זה במקומה. כי את הפיליפינית הזאת הוא היה חייב בשביל שתרחץ את הכלים בערב שבת. ומה הוא סך הכך ביקש, שתעשה קצת הצגות עם המכנסיים והמקלחת, לא משהו גדול. ואני לא צריך שיגידו לי את זה מילה במילה. אני ברמזים קולט מיד. סך הכך לא טיפש ויודע שאם שוברים לזקנה יד אחת הראש שלה מפסיק לעבוד, הבית עולה בלהבות, והפיליפינית בדרך אל הכיור עם הכלים. ככה אני, סך הכל עוזר לאנשים. אז למה לאבא שלא אעזור?
