׳”׳‘׳×׳™׳ ׳©׳ ׳‘׳¨׳•׳.doc
הבתים של ברוך/ כתבה חנה נסימוב
הרבה פעמים כתבתי ורציתי לספר לכם על ההרגשה שלי, ההרגשה של ילד שאיבד את אימו , ובעודו צעיר. ילד שרב הזמן עצוב ותוהה על הזמן החולף שאינו מחזיר את האבדה היקרה לו מאד. אני רוצה לשתף אתכם ולגלות לכם את ההרגשה הכואבת כל-כך למרות שאני שונא לעשות זאת ולא מבקש רחמים. אך מרוב מחשבות על העבר ועל אמא שהייתה לי אני לא מרגיש כלום.
עדיין לא מצאתי מישהו שיעזור לי, למעשה אני לא צריך עזרה, פשוט אני צריך לעזור לעצמי. ומחמאות על היותי ילד ערני ועצמאי עוזרות לי מאד ונותנות לי הרגשה טובה.
אני כותב ועושה זאת עבור עצמי, אני מספר את הסיפור שלי ולא מעמיד זאת בזמן מוקצב.
אין לי מושג כיצד הסיפור יכול להכתב בצורה מושכת ומעוררת עניין. הייתי רוצה לספר קצת יותר על עצמי ולהגיע כמה שיותר רחוק.
כשאני קורא על סיפור חייהם וגבורתם של אחרים אינני מקנא ולא מתוסכל מזה שמישהו אחר הצליח לעשות זאת . אני מאמין ביכולתי, ואני יודע שרבים היו רוצים לנסות לעשות זאת ואינם מעיזים. אני החלטתי שאפשר להעיז. ואני מעיז.
בית הורי:
כשהייתי קטן בערך בן שלוש, הורי גרו בדירה שכורה ובדירה היתה בריכה,
יום אחד אחי דחף אותי לברכה, כמעט טבעתי, אך לשמחתי אימי הצילה אותי וטיפלה בי עד גיל חמש. הדבר הבא שברצוני לספר כאילו זה קרה אתמול. ואני רק בן חמש, ראיתי אותה משתעלת חזק עד שנחנקה. לא הבנתי מה קרה לה הזעקתי את שני אחי הגדולים ממני, הם קראו לשכנה והיא הסבירה לנו שאמא שלנו מתה.
השכנה הוציאה אותנו מהבית וסגרה את הדלת. שלושתנו הלכנו אל בית הדוד שלנו שגר לא הרחק. נשארנו לגור בביתו . לשנה אחת . הדוד ומשפחתו טיפלו בנו כפי שידעו לטפל בילדים. אני לא שוכח מה שקרה לי יום אחד, ולא יודע כיצדזה קרה היה יום קר כזה יום של כפור. ואני עשיתי במכנסיים, הדודה הרביצה לי חזק בישבן, צעקה וגידפה אותי סבלתי מאד והתביישתי נורא. בקשתי בלב את אלוהים שיחזיר לי את אמא.
כעבור תקופה קצרה , אבא מצא אמא, התחתן מחדש עם אישה חדשה, ולקח אותנו אל ביתו החדש. שני אחי הגדולים ממני, יצאו לחפש את דרכם בחיים, ועזבו את הבית. נשארתי לבד עם אבא ואמא חדשה שהתרגלתי לחיות איתה.
עברה שנה, תינוקת ראשונה נולדה לאבי ולאשתו. הפכתי להיות לה העוזר ויד ימינה. עזרתי לה לגדל את הבת הראשונה. פתאום היתה לי אחות עדינה ואני הפכתי לה לאח חורג. היא תפסה את מלא תשומת הלב.
כל יום חמישי סחבתי את המלתחה של ה "אימא" לבית המרחץ העירוני, ראיתי נשים ערומות , ציצים גדולים, ציצים קטנים, ציצים בהירים בעלי פתמה ורודה וזקורה, וציצים כהים, בעלי פטמה שטוחה. עכוז בהיר ועכוז כהה, ומלפנים שערות כמו זקן, ריחות של סבון מעורבבים אלה באלה. ריחות בשמים.
עד שיום אחד, הנשים הערומות שבבית המרחץ אמרו: "הילד כבר גדול, מבין הכל, לא מתאים להביאו לבית המרחץ של נשים." ומאז רגלי לא דרכו עוד על סף בית-המרחץ.
היא ויתרה על הלווי שלי.
לאחר שנה נולדה הבת השניה יום יום שיחקתי איתה, עברה עוד שנה והנה נולדה הבת השלישית. לא נשאר לי מקום בבית לתשומת לב , עבדתי קשה ישבתי ליד ה"אמא", וסרגתי שמלה לאחותי הקטנה. ומן הבאר סחבת מים בג'רה, אצבעותיי נעשו כחולות ואדומות ממאמץ, קפואות מקור, והיא לימדה אותי לבשל ריבות ומיני מטעמים. לא היה לי זמן למשחקים ולתחביבים. העזרה בבית הפכה התחביב העיקרי שלי.
בלילה הצטופפנו מסביב לכורסי כדי להתחמם. ערב אחד שמענו דפיקות בדלת תוק! תוק אבא קם בחופזה ובתנופת רגלו האחת האור כבה, נעשה חושך מוחלט, הגנבים נמלטו על נפשם.
בדרך כלל ישבנו מסביב לכורסי (שזה שולחן מכוסה ומתחתיו תנור המפזר חום ) הצלחנו לשחק במשחק "הגרביים" נשארנו לשחק עד שהגיעה שעת הסעודה,
נטלנו ידינו ופתחנו בתחרות, מי שהותיר אוכל בצלחת נחשב לחסכן וקבל נקודות זכות.
אני לא יודע למה כל הצרות באות אל אבא שלי ? אל חנות הבדים של אבי פרצו גנבים בזזו שדדו לקחו הכל. אבא נותר ללא אף פרוטה.
אין כסף לא לצרכי הבית: לא בא בחשבון לקנות עפרונות ספרים ומחברות. אל בית-הספר הגעתי ללא עיפרון, המורה כעס עלי ושלח אותי הביתה. בדרכי הביתה בכיתי , ציפורים שמעו קול בכיי. ולא הועילו לי. לשמחתי במבחן סקר הארצי הצלחתי וזכיתי למלגה רציתי מאד להמשיך וללמוד בביה"ס התיכון אך לאבי לא היו אמצעים כספיים לשלם שכר לימוד.
ביתו של – סוחר הבדים:
אבי שלח אותי לעבודה אצל אדם עשיר ונדיב הלבוש בקפידה, ביתו נראה תמיד נקי ומסודר, בביתו עמד הסמובאר ומעליו תיון חרסינה ובו תמצית תה ריחני מהביל.
והתה נמזג אל תוך כוסות זכוכית דקות-שקופות ומעוטרות פס זהב, במגש כסף הכוסות מונחות על צלוחיות נקיות לידם עמד כלי מלא סוכר קוביות. הנקרא בפינו "קנד" נוטלים קובית סוכר לתוך הפה מוזגים את התה לתוך צלוחית ושותים גמיעות מתמשכות וארוכות. הבית גדול ומפואר , שלוש קומות הוא בנוי, אני גרתי בקומה הראשונה, כלומר במרתף.
בבוקר השכם נשלחתי לקניות , ליוויתי את הילדים אל בית-הספר ובהמשך היום עזרתי למכור בחנות ליד האדון את הבדים.יום אחד הוא אמר: "יש לך טעם טוב בבחירת הבדים." ומאז נעשיתי הקנין בחנות. אל החנות נהגו להגיע נשים המנסות למצוא חן בעיניו מבקשות ומתחננות להוזיל את המחירים, הוא לא אהב למכור להן, ואני ידעתי זאת, עמדתי לשירותן. האדון היה מרוצה ממני. אחרי העבודה בחנות נתבקשתי ללוות את ילדיו לחוגי העשרה, קינאתי בהם והצטערתי מאד על גורלי, אז הבנתי את ההבדל בין עשירים לעניים.
באחד מלילות החורף, עליתי על מיטתי אך התעוררתי בשעה ארבע לפנות בוקר, בכיתי וצעקתי הם באו להרגיע אותי שאלו: "מה קרה?"
כאשר סיפרתי:" חלמתי חלום שאחי שתה רעל ומת." הבטיחו לי שזה קרה בחלום ולא במציאות כדאי לי להירגע. בבוקר הלכתי לקנות מצרכי מזון, בדרך פגשתי מישהו שפנה אלי ומסר לי מכתב ובמכתב היה כתוב: "אני מסתדר פה בעיר ומזמין אותך להצטרף אלי, סידרתי לך מקום עבודה טוב. "
"הרבה שנים לא ידעתי מה זה שובע, התביישתי לאכול ולשתות לשובע, אישתו של הסוחר שגרתי אצלו באירן היתה מציצה לתוך צלחות של אחרים, בעיניים גדולות ומאירות, מבטיה הפריעו לי לאכול בתאבון. בלילות הארוכים כשהבטן מקרקרת, מה נשאר לעשות? בעזרת שיפוד פתחתי את המזווה ולוקח מהצנצנות מעט ריבת חבושים שטעמו נפלא."
שבועיים לפני ראש השנה העוזרת הפיצה שמועה : "שאני גנבתי ריבה ואכלתי."
למחרת נעלם עוף מבושל מהמקרר , אשתו ילדיו והעוזרת האשימו אותי לשווא שגנבתי ואכלתי עוף שלם. אשתו אמרה: "אתה עוד תראה, יבוא האדון ואספר לו. שאלתי: "מי זה האדון?" אחד הילדים רצה להרביץ לי לכן החטפתי לו סטירה וברחתי מהבית כועס ורוגז.
אחי מצא לי סידור טוב . הלכתי לחפש אותו.
לאחר שבועיים חזרתי אליו לבקש את שכרי, שכר עבודה שעשיתי בתקופה של שנתיים האחרונות.
האדון נתן לי סטירה ושאל "מדוע ברחת?"
אמרתי: "לא רוצה!"
אמר: "תבוא אלי לחנות בשבוע הבא ותקבל את שכרך."
תפסתי אומץ וסיפרתי לו :"פעם תפסו אותי ישן עם סכין מתחת לכרית הוכיתי על המעשה. אמרתי : "אצלנו יש אמונה כזאת : "צריך לישון עם סכין מתחת לכרית כדי להישמר מפני שדים .
תמורת השכר שהיה מגיע לי הזמנתי אצלו שמיכת חורף חמה. קניתי כמה פריטים ואף נשארו לי דמי כיס להוצאות נסיעה בדרך, החלטתי להצטרף אל אחי בטהרן, קשרתי את החבילה בעזרת שרוכי נעליים, הרמתי על גבי והתחלתי ללכת ברגל דרך ארוכה עברתי עד שהגעתי לתחנת האוטובוסים. נהג האוטובוס הכיר את אבא, הוא גם היה יהודי כמונו. הנסיעה נמשכה עשרים וארבע שעות.
באחת ההפסקות כולם ירדו להתרחץ במעיינות מים חמים, גם אני נהגתי כמו כולם ונכנסתי למים. לאחר שהתפשטתי בא אלי איש זר ושאל:
"האם אתה יהודי?"
עניתי: "לא, אני לא יהודי."
נזכרתי באיזו תפילה של המוסלמים ניסיתי למלמל, וכך ניצלתי. אילו היה נודע להם שאני יהודי היו הורגים אותי. יצאתי מהמים מיד וחזרתי אל האוטובוס. הגעתי לאכסניה בטהרן שהיתה סמוכה לתחנת האוטובוסים,
נשארתי ללון שם בתחנה שלושה ימים ושתי לילות כל יום יצאתי לחפש את אחי.
הסתובבתי ברחוב הנמצא בשכונה מפוארת, ראיתי אנשים מפורסמים וקציני צבא . נבהלתי והתביישתי לא נכנסתי אל הבית בו עבד אחי. חזרתי לאכסניה שלי כתבתי לאחי "לא מצאתי את כתובתך!" ואת המכתב שלחתי בדאר פנימי. למחרת שוב יצאתי לסיור בשכונה, פתאום מאיזה חלון רחב שבקומה העליונה אחי עמד שם
הבחין בי למטה קרא בקול רם בשמי, הסתובבתי והבטתי בו הרגשתי כאילו נתנו לי את העולם כולו במתנה. הוא ירד אלי, שמחנו זה לקראת זה התחבקנו חיבוק עד דמעות, לקח אותי אליו ישנתי אצלו לילה אחד.
בביתו של– בעל יקב:
ברחוב בו אחי גר, מצא לי עבודה אצל בעל יקב ויבואן של סחורות שונות. התפעלתי מהמיכשור שהיה להם כגון: פריג'דר, משאבה לדחיסת מים לקומה השלישית. פעם בשבוע פתחו את הסכר בנהר ורק אז אנשים שאבו מים לצרכיהם.
במשפחה זו היו אבא ואמא וארבעה ילדים: בן אחד בגיל שש-עשרה בערך בגילי. בת נערה צעירה ועוד שני בנים קטנים. בכל קומה גר ילד אחד, הסלון גדול ורחב ידיים, שטיחים מקיר לקיר , רהיטים מתקופת לואי הארבעה-עשר, מוצאה של אשתו מכורדיסטאן, היו לה עיניים שחורות גדולות. חזה רחב, ושיער ארוך חלק ושחור.
התפקיד שקבלתי היה ללוות את הילדים אל בית-הספר, לעזור להם בהכנת שעורי בית, ולבצע את הקניות היומיומיות של המשפחה.
עובד הכרכרה המוסלמי שהועסק בהעברת סחורות ממקום אחד למקום שני התאהב בנערה היפה והבוגרת שלהם. הוא ניסה לצלם אותה ולחזר אחריה ולא רק זאת אלא יום אחד מוסר לי ביד מכתב להעביר לנערה, לא מסרתי לה את המכתב, נמנעתי ופחדתי להסתבך ולא רציתי להיות מעורב בכך. למחרת פנה אלי עובד הכרכרה המוסלמי ושאל: "האם מסרת לה את המכתב?"
עניתי: "לא!"
שאל: "למה לא?"
עניתי: "מפני שפחדתי פן יסלקו אותי מעבודתי."
ביקש : "החזר לי את המכתב " והחזרתי לו את המכתב.
באחד הימים לפני "יום הכיפורים" המוסלמי בעל הכרכרה ראה את אחיה של הנערה רצה להרביץ לו. המשפחה החליטה שהבת לא תצא מהבית ללא ליווי שלי. לאט לאט העניינים הכספיים שלהם הסתבכו, הגיעו עיקולים על הנכסים שלהם,
החלו שיחות ודיונים, התלחשויות והסכמים בשבועה, בני המשפחה עברו לילות ללא שינה התהלכו בעיניים אדומות מדמעות, סדר הארוחות, השתנה , האוירה סוערת ולא רגועה כמקודם. על מחסום זה נפלה החלטה סופית לעזוב את טהרן ולעלות לארץ-ישראל.
התרגשתי מאד והקשבתי לכל התרחשות הצצתי מהחור של המנעול אל חדר הישיבות כדי להאזין לסערה המשתוללת. פעם יצא האדון מהחדר להפתעתי,
שאל: "מה אתה מציץ?"
אמרתי: "לא אני לא מציץ" ניסיתי להכנס לחדר ולהשתתף בדיון .
שליח הסוכנות היהודית שהגיע מארץ-ישראל, נראה בשנות הארבעים המאוחרות. הוא דאג לכל הסידורים והאישורים של המשפחה לקראת העלייה לארץ-ישראל.
בקשתי מהשליח של הסוכנות " קח אותי בבקשה לארץ-ישראל." הוא שאל מדוע אתה רוצה לעלות ? "
אמרתי: "האדון הבטיח לסדר גם לי עליה לארץ-ישראל. אך המשפחה בינתיים נפרדה ממני עזבה. השליח של הסוכנות היהודית לקח אותי אל ביתו אשר שכן הרחק מטהרן, בין שדות יערות ומעיינות מים, איילות וטווסים הסתובבו בחצר, צוות שלם של עוזרות ומשרתים הסתובבו להם. נשארתי ברשותו שבעה-עשר יום לבסוף אמר: " אין לי מקום לעוד עובד, אקח אותך אל בית הורי שבטהרן ואתה תהיה העוזר שלהם.
בית-הוריו בית צנוע, מחזיקים בבית תוכי רגזן, בכל פעם שאני עובר התוכי צועק, זה הפריע לי מאד ולכן החלטתי שאני לא נשאר לגור עם זוג זקנים ותוכי רגזן אחד. התלבשתי הייטב והלכתי למשרדו של השליח ביום גשום וקר בקשתי: "עזור לי לעלות לארץ-ישראל. הוא אמר: "לך אל בית-הכנסת תאמר שאני שלחתי אותך תן להם תעודה מזהה ועוד מאה טומן" כשהגעתי לשם תפסו כזייפן את האדם שסידר את הפספורטים ולכן נחלתי אכזבה רבה.
אחרי מספר שבועות הגיע אלי נער שליח הוא מבקש לדעת האם האם אתה מעוניין ורוצה לעלות לארץ-ישראל ברגע זה?"
העליה לארץ-ישראל
שמחתי מאד לקראת העליה הקרבה ובאה, הלכתי אל תחנת הריכוז של העולים, ראיתי אוטובוס שאנשים שונים עלו עליו. כנער זריז עליתי מיד יחד עם כולם, נסענו אל מחנה המעבר ליהודים העולים לארץ-ישראל שעומד ליד בית הקברות היהודי לשם הסוואה, מפני האוייבים. היו שם כמאתיים איש אני ועוד שני בחורים לא הופענו ברשימת העולים לכן הוציאו אותנו החוצה. אחרי שנפלטתי החוצה ישנתי שני לילות בבית הקברות היהודי. לאכזבתי העליה שלי בוטלה. יום יום הלכתי לאזורי ריכוז יהודים וניסיתי להכנס לאחת הקבוצות.
יום אחד שמעתי שעומדת לעלות קבוצת יהודים מהעיר קרמנשה בה נולדתי, התחננתי ואמרתי: "אבא שלי קרמנשאי קחו אותי אתכם, אני פה לבד, איבדתי קשר עם הורי. האחראי הכיר את אבי, התעוררו רחמים בלבו לכן הסכים להשאיר אותי ולהצמידני לאחת הקבוצות. באותם ימים ירד שלג על העצים ועל הסלעים, על הבתים ועל הדרכים, והיה קר מאד, אחד האנשים נתן לי שמיכה, קבלתי זריקת חיסון נגד מחלות. ביום השלישי קיבלתי אישור לצאת מהמחנה ולהביא את חפציי. בינתיים ניצלתי את ההזדמנות והלכתי לספר לאחי על העליה לארץ-ישראל, נפרדנו זה מזה , נפלנו האחד על צווארו של השני, בכינו וצחקנו. חזרתי למחנה שהיה שייך לסוכנות היהודית. השהות כאן ארכה חודשיים. אני ועוד בחור אחד עזרנו לאישה זקנה שטומת עין, מיד לאחר שהכירה אותי אמרה:
"אתה תתחתן יום אחד ותקים משפחה מאושרת תזכור אותי." היא נתנה לנו לאכול וללון אצלה. עד שהתקדם תהליך העלייה לארץ-ישראל.
סידרו וארגנו לי "משפחה זמנית" כדי להרשם לעליה במסווה של יתומים מעירק כדי שאוכל לעלות לארץ-ישראל מבלי ששלטונות אירן ידעו שהתושבים שלהם עוזבים.
פקיד משמר הגבול במקום היה שיכור, שיחדנו אותו וכך עברנו את הגבול. במשטרה לקחו את תעודות ההזהות שלנו שרפו אותם וסידרו לנו אישור יציאה מהארץ. לכן עד היום אני לא יודע במדוייק את תאריך הלידה שלי. הלילה היה קר במיוחד, נאלצתי להצמד לאיש זקן, שריח זעה חריף עלה מבית-השחי שלו. סתמתי את האף, שנינו נאלצנו להתכסות באותה שמיכה עד שעלינו למטוס.
הגיעה שמועה שהוקמה מדינה ליהודים, החלה עויינות במדינות המוסלמיות. לי לא היה לי מה להפסיד. התפללתי לחיות במסגרת.
ביום השני של פסח בחודש אפריל בשנת 1950 , המטוס בו הגעתי נחת על אדמת הארץ, הועברנו למחנה "שער-עליה" הסמוך לחיפה כאן פגשתי חבר ילדות .
שאל: "מה אתה רוצה לעשות בארץ-ישראל?"
"אני רוצה להתגייס לצבא ההגנה, אנשים המליצו לי על כך, אבל לא רוצים לגייס אותי מפני שאני צעיר מאד."
"גם אותי לא רוצים לגייס מאותה סיבה.
בקיבוץ:
חברי משה אמר: אחי נמצא בקבוץ חצרים, הקרוב לעיר באר-שבע . בגבול הדרומי של הארץ. שם שומרים על הגבול הדרומי שהוא צחיח ומדברי, זה כמו לשרת בצבא. אתה יכול להצטרף אלינו, עוד מעט אחי בא לקחת אותנו , הוקסמתי מהצעתו והצטרפתי אליו.
בקיבוץ קבלו אותנו יפה , בחדר האוכל הגישו לנו ארוחה, במכבסה התאימו לנו בגדים ומצעים למיטה. בנגריה התקינו לנו ארון קטן משני ארגזים. סוף סוף הרגשתי שדואגים לי. המדריך שלנו הוא אהרון ידלין .
בלילה הראשון לא הצלחתי להרדם, שמעתי תנים מייללים בחוץ, קירות הצריף היו דקים והקשבתי לקולות השירה שעלתה מן המועדון "מה עושה, עושה החלוץ כשהוא בא הוא בא לקיבוץ?
בלילה השני הציע חברי משה שנצטרף אל אחיו החתיך עם הבלורית המבלה במועדון. ישבתי בפינה בשקט כמו אילם, לא הכרתי את המילים ולא את המנגינה. שאלו אותי: "אתה יודע לדבר עברית?" עניתי: "יודע יותר", התכוונתי לומר: "יודע מעט" ועשיתי תנועות ידיים להסביר זאת. צחקו כולם ואני נעלבתי. אחר כך אחת הבנות שהיו לה שתי גומות חן ומבט טוב בעיניים, נתנה לי פנקס ועפרון ואמרה: "תכתוב כל מילה חדשה שאינך מכיר. כך תלמד את השפה, לאט לאט ןבסבלנות.
בלילות שמרנו על הקיבוץ מפני הפידאיון. הם חדרו אלינו ובאו מגבול מצרים ועזה ניסו לשדוד, להרוג, ולהפריע לנו בחיים. כשיצאנו לשמירות לילה חבשנו לראשונה כובע גרב, וביד אחזנו ברובה. כל הלילה הלכנו הלוך ושוב לאורך הגבול.
יום אחד יעל התמירה והמסולסלת שאלה: "היית פעם בפעולה?"
לא ידעתי מה זה "פעולה" לכן שתקתי
"מחר בערב אני לוקחת אותך לפעולה יחד איתי". יעל באה מירושלים לקיבוץ
כל היום שמחתי והתפללתי שיגיע הערב ונלך לפעולה. יחד ניסע לירושלים, שם אוכל לבקר את משפחתי שעלתה בינתיים לארץ, התגעגעתי מאד אל בני משפחתי. לבסוף כשהגענו לשם אמרו: "הערב הפעולה בוטלה כי המדריכה לא יכלה להגיע". התאכזבתי כי הפסדתי את "הפעולה" .
נפרדתי מיעל והלכתי לבקר את משפחתי, אחיותי קבלו אותי בשמחה, ההורים שמחו מאד. לינת הלילה בביתם החם עברה מהר .
למחרת בבוקר, הגעתי לקיבוץ, היה יום יפה , כולם יצאו לעבודה לפי סידור עבודה שנרשם ונתלה על הלוח. לקחתי כובע טמבל ויצאתי גם אני לעבוד בפלחה.
לאחר החריש זרענו את הפלחה נהג הטרקטור, חבר משק שהכשיר את הקרקע לזריעה. לא שם לב, הטרקטור עלה על מוקש שהתפוצץ והעיפו באויר לגובה שלושה מטר, רגלו וידו התרסקו. מיד פינו את הנהג ולקחו אותו לבית החולים בבאר שבע.
הפלחה צמחה ויפתה מאד.
אני ואביבה:
בין שורות הפלחה התחבאנו אני ואביבה . הרוח הניעה את גבעוליה ונשמע רעש העלים. כמו ים ירוק בהמיית גליו, השיבולים הכבדות נעו מצד אל צד.
צחוקה המתגלגלשל אביבה נמשך עד שעת הערב המאוחרת ואז שכבנו זה לצד זו והתגלגלנו בשמחה. אפילו לא נישקתי אותה כי פחדתי מתגובתה. רק הייתי מביט אל השביל שבין שדיה ומתענג מן המראה. כשראו אותנו הולכים בערב לכוון הכרם, המבוגרים היו אומרים: "אינגלה הולך עם אביבה". כך דיברו פעם המבוגרים על הצעירים. בקצה השדה ישבנו ופטפטנו בעברית. אני זוכר עד היום את קולות הדממה באופק.
למחרת יצאתי לעבוד בנגרייה, העבודה בנגרייה היתה קשה, היינו כעשרה חברים עולים חדשים, לאחר שלושה חודשים כולם עזבו. אני וחברי משה נשארנו בקיבוץ בודדים בין הוותיקים ואהבנו את העבודה. משה היה גבוה ממני בחצי ראש, היתה לו נקודת חן גדולה על לחיו, מצחו רחב, ותלתלים שחורים לראשו. לרב הרכיב משקפי שמש.
יום אחד הוחלט במזכירות, לתת לי לעבוד בגן נוי, חצי יום עבודה, כולם קינאו בי ואמרו: "למה הוא מקבל עבודה קלה?" שכחו שהייתי הכי צעיר בקבוצה.
עבדתי בקטיף פרי הדר, בבציר ענבים, ובגן ירק.
: "מי רוצה לעבוד בנגרייה?" שאלו במזכירות.
מיד התנדבתי ואמרתי : "אני",
אמרו "לך לנגרייה תכין ידיות לטוריות".
בנגרייה פגשתי נגר, אדם מבוגר ששאל אותי: "אתה יודע אידיש?"
"אני לא יודע אידיש" עניתי לו.
"אם אתה לא יודע אידיש, אתה לא יהודי" התעקש האיש.
נעלבתי מאד מתגובתו, ונזכרתי שם אמרו לי אתה לא גוי, פה אומרים לי אתה לא יהודי. אז מה אני?
אני בן-אדם . עליתי לארץ-ישראל ואני ישראלי.
פגישה עם המשפחה:
בירושלים נפגשתי עם בני משפחתי, לאחר הפגישה, הודעתי לקיבוץ שאני עוזב. עלי להצטרף אל הורי אשר הם אנשים דתיים ולא מוכנים לבא לקיבוץ.
"תביא אותם לכאן, נדאג לצרכי הדת שלהם". אמרו בקיבוץ .
"לא, לא! המשפחה שלי עלתה לירושלים כדי להתיישב בירושלים, אבי מתפלל כל שנה: "לשנה הבאה בירושלים הקדושה", העליה שלהם היא עליה רוחנית" הסברתי לחברים.
שוב ביקשתי להתגייס לצבא, אמרו לי שגיל 17 זה צעיר,
החלטתי שאני בן 18 . נתבקשתי להאביא אישור רפואי , לבית המשפט , ושני עדים המכירים אותי מחוץ לארץ על מנת שיעידו על גילי. מאחר ולא היו לי עדים נשארתי בקבוץ.
רות חברת הקיבוץ וגם מורה סידרה לשלוח אותי לסדרת חונכות. ואמנם היה כיף ונעים. אך בינתיים שמעתי שאחי ניסים הגיע לבאר שבע, למעברה, הלכתי אליו ונפגשנו בשמחה נשארתי לגור אצלו בפחון למשך שבעה חודשים.
ניסיתי לעבוד בבנין ולהיות בנאי, את הכסף שהרווחתי מסרתי לאחי הגדול שישמור עליו , אך הוא לא שמר על הכסף. שכנה חת ביקשה ממנו הלוואה כדי לחתן את הבת שלה והוא נתן לה את כל חסכונותי. עבור מה ננת לה את כל חסכונותי? למה?
תמורת משכון של שני סירי נחושת. אמר אחי\ ומה אני אמור לעשות עם שני סירי נחושת? תמכור אותם.
לבסוף התאכזבתי מאחי ונפרדנו.
שירות צבאי:
בשנת 1952, הגעתי לגיל עשרים , הייתי חייב להתגייס לצבא, מי שלא עבר שירות צבאי לא התקבל לשום עבודה. בצבא התקבלתי לנח"ל ועשיתי טירונות בקיבוץ תל יוסף.
בטירונות בבסיס הנח"ל היו אמונים קשים, הרמת משאות כבדים, צעדות ,מסעות ארוכים בחום ובשמש היוקדת, מסע רגלי מחיפה עד דגניה דרך עליה להר תבור, שלושה ימים רצופים עם ציוד כבד על הגב ועוד תרגילים קשים.
יום אחד במהלך אימון עברנו בנחל אלכסנדר ליד חדרה עם רפסודה של חביות ועם חבל. עברנו 22 איש לפי התור ולפתע הרפסודה התהפכה ואני נפלתי למי הנחל עם הרובה והחגור. חברי ידע לשחות לכן הוא ניצל ואני טבעתי בבוץ. כל החיילים רצו אלי, משכו והצליחו להציל אותי. פעם שניה שניצלתי מטביעה בכל ימי חיי.
מקבוץ תל יוסף שלחו אותי לסמינר לעברית בירושלים, ללמוד את השפה העברית. הפזמונאית והמשוררת נעמי שמר היתה צעירה חיננית ושמשה כסמלת תרבות, היא שלימדה אותנו שירים בעברית וערכה משחקי חברה. בגמר הקורס שאלו אותי אם אני רוצה לשרת בחולתה או במחנה המעבר בתל השומר? בחרתי במחנה בתל השומר ומשם ישר לגולני. לא רציתי לעסוק בחקלאות ובקיבוץ.
עבודה בבניין
לאחר השחרור מהצבא, קיוויתי למצוא עבודה, לא חשוב במה, בבנין לא קבלו אותי אמרו :"אין לך נקודות זכות לקבלת עבודה אינך ותיק בארץ, אינך מפרנס משפחה, לך תעבוד בעבודת דחק. "
"אני צריך כסף." אמרתי . הרגשתי שיש לי הרבה אנרגיה פיזית ונפשית לעסוק בעבודת יצירה.
בנהריה מצאתי עבודה בבנין, אצל קבלן פרטי בשם כספי. אחי אמר: "אצל כספי לא תחזיק מעמד שבוע." עבדתי במרץ ולמדתי טפסנות בנין.
יום אחד העוזר שלי אמר לי: "כספי מרוצה ממך מאד." אבל לכספי הסתיים הפרוייקט ולא נמצאה עבודה.
עבודה בחקלאות:
לאחר שנה וחצי, הלכתי לעבוד בחקלאות בקבוץ מצובה, חפרתי גומות לשתול עצי בננות. עבדתי במרץ, אני ועוד פועל ערבי השגנו את כולם בחפירת הגומות. את הפועל הערבי החזירו אחורנית, המשגיח אמר : "העבודה שלו לא נקיה, צריך לחזור על הבורות. הגומות שאני חפרתי היו טובות, אך הידיים שלי התמלאו יבלות. עבדתי קשה ובמרץ, חזרתי הביתה והלכתי לישון מיד.
שוב עבודה בבניין.
מצאתי עבודה בבניו בחברת רסקו , למדתי לקרוא תוכניות בנין, עברתי קורסים שונים בתחום הבנין ומוניתי למנהל עבודה. אהבו אותי וקדמו אותי, כשש שנים עבדתי בחברות הבניה "רסקו" המנהל שם היה אכזרי, אבל איתי היה בסדר כשעזבתי נתן לי מכתב המלצה טוב. וקבלתי סוג א' , לאחר שעמדתי במבחן.
בחברת הבניה "רמת". נשלחתי להקים גגות בשפועם יחד עם פועל זקן, הוא לא יכל לעבוד לכן את כל העבודה עשיתי לבד. אחרי שלוש שנים קבלתי דרגה סוג א"א. צברתי מספיק כסף לצורך רכישת שיכון חסכון,
חסכון לשכון:
כדי להתיישב בנהריה, עיר ים יפה לכל הדעות. פתחתי בבנק תוכנית חסכון לשיכון.
ליד הנהר העובר באמצע העיר נהריה, הכרתי בחורה
"לא רוצה להתחתן עם פועל בנין " אמרה לי.
"למה ?"
" מפני כשיגמרו לבנות את הארץ, לא תשאר עבודה ובמה תפרנס ?."
נארתי תוהה, התייעצתי עם אבא שכהן כחזן ושליח ציבור בבית-הכנסת, היה סופר סת"ם, עשה קמיעות, כאשר שאלתי אותו "באיזה מקצוע כדאי לי לבחור?"
ענה: "אתה תהיה נגר."
קיבלתי עבודה בחברת סולל- בונה, אחרי שצברתי נסיון והוכשרתי לכך עבדתי תחילה כעוזר מנהל עבודה ולאחר מכן גילו את כישורי ומוניתי כמנהל עבודה. בקשתי סוג א"א מנהל הסניף בסולל בונה אומר: "אתה צעיר יש לך הרבה זמן עד שתגיע לסוג א"א תתחיל עבודתך בסוג א'.
עבודה – יש בשפע, כאשר נגמר פרוייקט עוברים לבנות במקום אחר, בכל פעם יש אתגר חדש – לקבל תוכניות חדשות אותן אני פורש על השולחן במשרד או בבית כדי לחשב חישובים, לסמן שטח ולבצע את העבודה. לפעמים תיקנתי תוכניות והסבתי את תשומת לב המהנדס והארכיטקט לטעויות אשר נפלו בביצוע. אני מאד נהנה לראות את הבניינים שבניתי במו ידי במשך ארבעים שנה.
במהלך שנות עבודתי, מגיעים אלי הביתה חברי הבנאים ללמוד לקרוא תוכניות, לערוך חישובי כמויות וכו' אני מקדם אותם במקצוע יחד איתי.
רכישת בית בעזרת חברים לעבודה:
חברת עמידר פנתה אלי בהצעה לפדות את המשכנתה על הבית, הייתי נשואי אב לילדה ולא היתה לי אף פרוטה לכך, קבוצת החברים שעבדנו יחד עבודה נוספת בקבלנות, ואחרי יום עבודה, אמרו אנחנו נעזור לך, ואז הלוו לי את הכסף שקבלנו עבור העבודה הנוספת, כך יכולתי לפדות את הדירה בשבעת אלפים לירות. לאט לאט החזרתי את ההלוואה. זה מזכיר לי כשגרתי עם אחי, שני חברים בקשו את עזרתנו הכספית בסך 1500 לירות. לקנות דירה בנתניה, אחי הגדול נתן להם את הכסף שחסכנו יחד , לעזור להם לקנות דירה. אחר-כך הזמינו אותי לסוף שבוע לנתניה, היתה להם אחות שהציעו לי אותה, היה לה אף ארוך, לא רציתי אותה, בסוף כתבתי לה מכתב "אני לא רוצה אותך." אחרי חצי שנה החזירו לנו את הכסף מינוס כמה לירות, שמחנו שבכלל החזירו את הכסף והתפטרנו מהם.
עכשיו בדרכי לנהריה אני מגלה שפיצלו את הכביש, בנו כאן בנין חדש, כשהייתי בצבא הייתי כאן, את המחנה שלנו בידדו בתוך היער, כי כל החיילים נתקפו בשלשול.
גן הבהאים התחיל כאן. ליד מסעדה גינתיה,
עברו בזמנו שתי חילות ששאלו אותי "היכן המסעדה גינתיה ?" הן רצו בודאי שאזמין אותן. הייתי קמצן כזה, שמרתי על כל גרוש. לא היה לי כסף ככה פספסתי אותן.
הקמת משפחה:
הגעתי לישוב בתחילת הקמתו , כדרך הטבע לישוב חדש זה דרושים ידיים עובדות ובמיוחד בתחום הבנייה. את הזכות לקבלת שיכון חסכון העברתי מנהריה לקרית-גת. והכל למען חיים של שיתוף עם זוגתי שתחיה והקמת משפחה.
בהגרלה שנערכה על הבתים החדשים זכיתי בבית מספר 13, ברחוב הזית.
בית קטן ולבן, גגות אדומים חצר וגינה. כאן נישאתי לבת דודתי ויחד גידלנו שתי בנות ובן.
, פרשתי מעבודתי בבניין , אחרי ארבעים וחמש שנות עבודה. בני הציע לנו להצטרף אליו לטיול בלונדון כדי לעודד אותנו לצאת ולראות עולם. בלילה הראשון עלינו למיטה בשעה שלוש לפנות בוקר (שעה חמש לפי שעון ישראל). בכניסה למלון הקדים את פנינו שומר השער במלון, הלבוש בקפידה , הדריך אותנו כיצד להגיע לחדר. היינו עייפים , נרדמנו מיד. שכחתי לכוון את שעון היד. הקצתי ממיטתי בשעה שבע ושלושים, נדמה היה לי שהשעה תשע ושלושים. לאחר
לאחר שאכלנו ארוחת בוקר, תה , קפה, צנימים, חמאה , ריבה ומיץ כמה שרוצים, ראינו בית-שמוש כימי לציבור הרחב, מכניסים מטבע של 20 פאונט, הדלת נפתחת, מותר להשאר שם עד רבע שעה, יוצאים הדלת ננעלת אוטומטית. המשכנו ללכת לשוק קובט גארדן במקום אחד ראינו נגנים אינדיאנים, במקום שני ראינו נגנים בריטים אנשים יושבים סביב שולחנות ושותים בירה, במרכז עומד פנטומימאי לבוש בגדי כסף כמו איש חלל, אנשים מביטים בו בהתפעלות. ברחוב מקביל אליו עמדה פנטומימאית הלבושה בכתום, פאה שחורה ולידה תיק כתום לאיסוף תרומות מן העוברים ושבים. לצידי הגן יושבים חבורות נוער אוכלים ושותים ומשתזפים, אפילו פועלי הבניין יושבים על המדרגות אוכלים ומשתזפים מקרני החמה הפזיזות.
תמורת פאונט אחד, עשרים גלויות של לונדון להביא מתנה לארץ זה שווה לי, אך ביום ששי התגעגתי לחדשות מהארץ לכן אני מחפש לקנות עיתון מעריב תמורת 24 שקלים. לעומת זאת ארוחת ערב לשלושה איש יש לשלם 29 פאונט. אחרי כל הטיולים ברחובות לונדון, אחרי כל הארוחות במסעדות המגוונות, אחרי כל הביקורים בגלריות ובמוזיאונים , בכל בוקר עיתון מגיע אל מאחורי הדלת, שמפו ריחני באמבטיה, ואחרי חיזוקים שהבן מרעיף על אביו החל האב לעבור מסיפורים על ילדותו באירן, על התאקלמותו בא"י ועל הצבא, לסיפורים על "אנחנו" נזכר בנופש בחיפה, באופירה, בים המלח, בזכרון-יעקב, ובנהריה מתקופות נישואין של ארבעים שנה.
הסוף:
ערב חג השבועות, הטלויזיה פתוחה , לקראת שידור ערב חדש, , ריח עוגת גבינה התפשט בבית, לפתע התעטש בקול רם ונאנק מכאב, קפצתי לראות מה קרה? הוא תפס במותן , נאנח וניסה להתישר, נתתי לו תנופה ביד, בקש זוזי, הרפיתי והוא זחל לחדר, שכב במיטתו ובקש כוס מים , הגשתי לו כוס מים, הושיט את ידו אל המדף ונטל משם כדור נגד כאבים. נרדם כשלוש שעות, ולאחר שהתעורר נסה לחזור לסלון, אך ויתר על-כך, שוב נטל כדור נגד כאבים וחזר למיטתו.
למחרת בבוקר, לפני שיצאתי לעבודה, בדקתי מה קורה , ראיתיו רדום,, לא רציתי להפריע לו, לכן לא הערתי אותו, בסיום יום עבודתי בספריה , רצתי הביתה, שוב מצאתי אותו רדום במיטה, ראיתי שהוא שזר את השום על חוט ותלה על משקוף הדלת במטבח. תחילה שמחתי שיש איזו תנועה בבית, אך כשנכנסתי לחדר
מלמלתי לעצמי, מה זה צריך להיות? אדם בריא שוכב במיטה ונרדם יממה?
הלכתי אל רופא המשפחה , אמרתי ד"ר עבד אולי צריך לעשות לו אבחנה מחדש? "זה בסדר, ביום ראשון שלחתי אותו לצילום. אמר הרופא. יצאתי מחדרו של הד"ר בלתי מסופקת , באוזלת יד, אך הייתי נחושה בדעתי לחפש פתרון יותר טוב.
האורחים הגיעו לארוחת החג, הצלחתי לארגן הכל בזמן, הפעם הצליח לקום להתרחץ ולגשת לשולחן. אך לאחר הארוחה כולם נסעו.
דברתי עם בתנו הבכורה ואמרתי: "אבא לא מרגיש טוב, צריך לעשות משהו."
"כן, תסעי איתו לצלום ביום ראשון." היא אמרה
לארוחת צהריים של שבת הגיעו אחיו ואשתו שהיא אחות במקצועה, הם ראו שהוא אינו במיטבו. סיפרנו להם את השתלשלות הדברים. יחד החלטנו שהוא חייב להגיע לחדר מיון בבית-החולים.
לא! אני לא חולה, ואם זו מחלה קלה היא עוברת לה, ואם זו מחלה קשה, הרופאים לא יכולים לעשות כלום." הוא אמר.
קמתי וארזתי לו תיק למשחת שיניים מברשת, כלי גילוח ונעלי בית, נוצרה עובדה. " מקסימום עשינו נסיעה אחת לבאר-שבע, אז לא יקבלו אותך נחזור, כלום לא קרה."
אמר יהודה אחיו.
כאשר התקבל לחדר מיון, והרופאה בדקה את הצילום, פסקה חד משמעית. "יש לו סרטן בריאות, לאיזו מחלקה אתם רוצים להגיע?
" על איזו מחלקה את ממליצה? אנחנו לא מכירים את בית החולים. "
אני ממליצה למחלקה פנימית ב' ישנו שם רופא מומחה לריאות."
במוצאי השבת , כולנו עומדים בחדר האוכל כואבים ובולעים את הדמעות. והוא מעבר לפרגוד נעשה לו ראיון רפואי על-ידי אחד הרופאים. לאחר שהרופא עזב את
מיטתו אשר הוצבה במסדרון בית-החולים, הקפנו אותו וניסינו לשדר "עסקים כרגיל" ולהיות במצב רוח מבודח.
בשעה מאוחרת בלילה נפרדנו ממנו לשלום. כאשר כל אחד מאיתנו הלך הביתה לישון.
"אמא תדעי לאבא יש סרטן, הם לא רצו לספר לך, עניתי גם אני לא רציתי לספר לכם, וידעתי שיש לו סרטן. בכיתי כל הלילה .
"מחר אני לא מגיעה לעבודה המצב חמור, בעלי אושפז בבית-החולים. "
הודעתי למקום עבודתי.
בבוקר ניצבנו ליד מיטתו שעמדה הפעם באולם גדול יחד עם עוד כעשרה חולים. והוא אמר: "תראי אלה חולים קשים, כל יום מתפגר אחד. אני לא כמוהם. מסכנים משתעלים קשה, אני לא יודע איך הם יכולים לחיות ככה."
לא ארך זמן וגם הוא למחרת קיבל חמצן בכמות גדולה. הרופא שהוצמד אליו ד"ר אלן אמר לנו : "שלחנו חומר לבדיקה תוך 6 ימים, תגיע התשובה ויהיה ברור לנו איזה טיפול יקבל. חיכינו בקוצר רוח לתשובה שתגיע, במחלקה זו הרגיעו אותנו ואמרו זה לא בטוח שיש לו סרטן. למחרת קשיי נשימה חזקים התגלו אצלו, הרופא אמר: "תיכף יגיע רופא מומחה להוציא לו נוזלים מהריאה, לאחר ניקוז
"עכשיו אני נולדתי מחדש."אמר והרגיש מצויין.
הבאנו לו אוכל מהבית .
"לא צריך" יש מספיק אוכל שנותנים כאן זה מספיק. אני לא רוצה להשמין."
עבר עוד יום ושוב הריאות נמלאו נוזלים, גברו קשיי הנשימה. באותו יום ד"ר אלן פנה אלינו ואמר: "אנחנו נוהגים לומר לחולה את האמת על המחלה. איך אתם רוצים שנקיים שיחה משותפת איתו או שאתם תמסרו לו?"
העדפנו לקיים שיחה משותפת ואז ד"ר אלן בקש ממנו לשבת על המיטה ואמר: התשובות של הבדיקות הגיעו, התשובות לא טובות, יש לך סרטן. אבל יש לך משפחה טובה ואנחנו נעזור לך יש שיטות טובות לטיפול, היום אתה עובר מחלקה,
"מה אני יכול לעשות, אני לא בוכה. "
הבת הבכורה אמרה: "אתה גם יכול לבכות מותר לך. אנחנו אוהבים אותך."
לאחר שיחה זו, העברנו אותו למחלקה אונקולוגית, כאן התנאים משופרים בהרבה. המקום נקי מסודר ושקט. יש שקט התיחסות אישית לחולה. הוא התקבל לחדר מול משרד האחיות, מנסיוני הרב של אישפוזים בבתי-החולים השונים הבנתי שמצבו קשה, לכן הוא מקבל חדר לבד מול המשרד,
כדי שלאחות תהיה השגחה מלאה עליו. במשך שבועיים של אשפוז עשינו תורנות סביב השעון , אני הבנות והאחים אחיות שמרנו עליו ביום, הבן שמר עליו כל הלילה
לנוכח קששי הנשימה הרופאים הסבירו : "יבוא רופא מומחה לעשות לך ניקוז להוצאת הנוזלים זה יקל עליך, "
אחרי שבוע של ניקוז לנוזלים והתחברות למיכל חמצן, המצב החמיר מיום ליום. באחד הימים הלכתי איתו למקלחת עם מיכל החמצן. סיבנתי לו את הגוף שלחתי יד לשפשף את הביצים ושאלתי : רוצה? הוא ענה: "איפה הוא מת."
פעם אחרת הוא ביקש להשאר לבד במקלחת, ושחכנו לפתוח את בלון החמצן, כמעט ונחנק. מיד פתחתי את הברז, והסברתי לו מה שקרה.
לאט לאט החלה הגבלה להתרחץ ללא השגחת האחיות. ואז הוא לא רצה להתרחץ ולהתגלח, הגיסה שהיא אחות במקצועה הביאה משחת גילוח וסכין ידני עזרה לו להתגלח. ואני מרחתי את גופו בקרם, עשיתי לו מסג' ברגליים והוא נהנה מאד.
האחות אילנה , גילתה יחס מאד חם אליו, , ובכל שינויי בפעולת הצינורות היא זנקה ממקומה כדי לסדר זאת. לכן למחרת הבאתי לה סלסלה מהודרת של ממתקים. ידה מונחת על חזהו הבחנתי בה בפעם האחרונה.
סיפרה :"כשלמדתי בקורס לאחיות, אחותי חלתה ולי לא היה זמן לבקר ולסעוד את אותה בגלל המבחנים שהיו לי, לבסוף אחותי מתה וזה הסב לי צער רב, אמא שלי היתה משמיעה לי את אחותי בטלפון כדי ליצור ביננו קשר."
