סיפור בהמשכים

אני בן יחיד להורי ניצולי השואה אשר עלו ארצה מפולין, אני נולדתי בשנת  1951

כשעגלות קרח ונפט רתומות לסוסים היו נוסעות ברחוב והעגלון מצלצל בפעמון כמכריז על בואו ומסביבו מיצטופפים דיירי הבתים, אחדים עם פחיות הנפט כדי לחמם את הבתים לקראת החורף או אחדים באים לקנות קרח כדי להביא הביתה כי באותם הימים לא היה מקרר וצריך היה להפשיר את המזון. אני זוכר את בקבוקי החלב שהיו ליד הדלת שחילק אותם החלבן, כמו כן לא הייתה מכונת כביסה ואימי כיבסה את הבגדים ביד בתוך גיגית ולאחר מכן הייתה תולה על החבל מעל האמבטיה לצורך יבוש, כמו כן אני זוכר את כוסות הרוח שהונחו על גבה הכואב של אימי בזמן שהחליקה ונפלה (כוסות הרוח שהונחו על גבה של אימי הודלקו על ידי ספירט עד שהכאב פחת. עוד אני זוכר שהאוטובוסים לא היו ממוזגים ולא היו כל כך נוחים כמו היום והאנשים אשר חיכו בתחנה היו צריכים להצטופף ולהזיע, התקופה הזאת לא הייתה כל כך קלה ובעיקר לא בשבילי שכן באותה שנה לא הייתה כל כך מודעות לשיתוק מוחין, אימי הייתה צריכה לקרוא אודות מחלתי בסיפרות אנגלית ואני היצטרכתי להיתמודד עם תרגילי הפיזיותרפיה, כגון: לכפתר כפתורים, לשרוך שרוכים, להיתמודד עם דיבורי שכל פעם היה רוק נוטף מהפה ולשם כך קיבלתי טיפול נשימתי על ידי מסכה שהוצאתי לתוכה את הרוק שהפריע לי וכן היה לי מורה ללשון ודקדוק אשר שיפר את הדיבור, כמו כן היה לי קשה ללכת שכן לא היה לי שיווי משקל, גם היה לי קשיים באוכל שכן האוכל שהוגש לפה שלי נשמט מידי הרועדות ולמען שאוכל לאכול קשרו לצווארי סינר וגם את הכף, וגם היה לי קשה עם יציאתי (תיסלחו לי: בשירותים) אז אימי נתנה לי נר או חוקן למען להקל על יציאתי. אך למרות הילדות הקשה הייתה לי ילדות חמה הודות להורי אשר כל הזמן תמכו ועזרו לי ואף פעם לא הרגשתי את עצמי בודד, ועל זה אני אספר בסיפור הבא.

 

מיכאל