לחבק את העבר - 1

לפני כמה ימים הקדיש ערוץ 12 כמה כתבות לעלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר. 30 שנה עברו, הילדים שהועלו ארצה בגרו והשתלבו בחברה ישראלית, הפכו למפורסמים ודיברו על קשיי הקליטה. המונים הגיעו והשכיחו את העלייה הקודמת מברית המועצות, זו של שנות ה-70. עליית "שלח את עמי". עלייה הרואית, עלייה חשאית, עליית אין חזור. עלינו ארצה, הוריי ואני, כמעט בת 12, ב-1972. ברית המועצות והגוש הקומוניסטי היו עטופים היטב במסך הברזל, וכל יציאה לארצות החופש הייתה כרוכה בקבלת אישור מיוחד. גם לתנועה בתוך הגוש, מברית המועצות לפולין, נניח, נדרשו אישורים מתאימים. אז יום אחד אמר לי אבא: "קיבלנו אשרה", וטס למוסקבה להסדיר הניירת. לא הייתה פרידה מחבריי לכיתה, העוזבים נחשבו לבוגדים והמשך הקשר אתם יכול היה לסכן את הנשארים. מחברה אחת נפרדתי עם ידיעה שנפגש בקרוב: גם הוריה הגישו בקשה לקבלת האשרה. חברה שנייה, הביאה לי מתנת פרידה ובתוכה החביאה פתק קטן עם כתובתה. "אל תכתבי לי", אמרה. אבא שלה היה מרצה באוניברסיטה, הקשר עם אנשים בישראל לא היו רואים שם בעין יפה. הקשר אתה נשמר עד שסבתי היגרה לארצות הברית. החברה הייתה באה לבקר את סבתי כדי לקרוא את מכתביי ולהוסיף כמה שורות שסבתא הייתה כותבת לי. כמעט עשרים שנה אחרי, עם התפרקות ברית המועצות, התחילה העלייה הגדולה. הסנוניות הראשונות, אלה שהיו שנים מסורבי עלייה, החלו להשתחרר משם בסוף שנות ה-80. יולי אדלשטיין, יושב ראש הכנסת, הוא אחד הנציגים של המאבק לעלייה. את הימים הראשונים בארץ עשינו בקיבוץ כפר בלום, אצל בן דוד של אבא שלי ואשתו. בשוך ההתרגשות מהמפגש עלתה לאוויר השאלה: "איך הצלחתם לצאת משם"?

בשנת 1992 בעודי ממלאת טופס רשמי נדרשתי לציין את ארץ מולדתי. הרמתי את עיניי במבוכה: " הארץ בה נולדתי לא קיימת עוד", אמרתי. "רשמי מה שזה עכשיו". עכשיו זה משהו אחר...