לחבק את העבר - 2

השבוע חגגנו את “נובי גוד” – תחילתה של שנה חדשה במרחב הפוסט סובייטי. זהו חג אזרחי, שעץ אשוח עם כוכב אדום בצמרתו, ילדים מחופשים לארנבונים, זאבים,”פתיתי שלג” ועוד דמויות מוכרות ואהובות רוקדים סביב עץ שעל ענפיו מנצנצים כדורי זכוכית, אצטרובלים ושלל צורות מעוצבות מזכוכית דקה, כמובן. את העץ על קישוטיו עוטפת שרשרת נורות צבעוניות הנדלקות ונכבות במחזוריות. שנות השישים של המאה הקודמת. תפתחו אלבומי ילדות של בני שישים, פלוס מינוס ותראו את אותן התמונות. ממש אותן התמונות: העץ, התחפושת, הריקוד, ההעמדה. כאילו אותו צלם עבר בכל גן וגן וצילם את כולם באותה פוזה. סוג של מסורת. ובבתים נערכו השולחנות עם אותם המאכלים ממש. כמעט, תלוי מי הצליח “להשיג” מה ומי לא הצליח ”להשיג”. לא תמיד ההצלחה הייתה תלויה בכמות הכסף שהייתה בנמצא. כמות החברים, הקשרים החברתיים, היו חשובים יותר, בעזרתם ניתן היה “להשיג” רווחה חומרית.

בשבילי “נובי גוד” זה שלג מנצנץ לאור שמש,שלג שפתיתיו מתפצפצים כשדורכים עליהם, וריח קליפת המנדרינה המקולפת נישא באוויר הנקי, הצלול, הקר. ובבית חם, עץ אשוח מקושט וריח יער אורנים ממלא את הבית. חופשת חורף שבועיים, אפשר להשתובב בשלג, לגלוש מגבעה, אפשר לצאת לסקי. אפילו על חוף הים. על השלג! זאת המסורת, מסורת חילונית, מסורת של שמחה ואגדות, של ציפיה ל”סבא כפור” ונכדתו “סנגורוצ’קה” (שלגיה). שירים וסרטים ישנים, כאלה שעוברים מדור לדור. ובלי אף מילה על כוח עליון, אלוהים או אלילים. לא מהללים את אף אחד, לא משתחווים לאף אחד. רק מבלים ביחד, מי עם בני משפחה, מי עם חברים. אוכלים, שותים ומספרים חוויות. בשנות השישים של המאה הקודמת היה לילדים מקום של כבוד, מרחב מטפח להתפתח בו.

זאת המסורת שמנסים לשמר במשפחות דוברות רוסית. מסורת חילונית, שכל כך חסרה לנו. מסורת שנקטעה עם ההגירה, ובמקרים רבים עם הניתוק משפה הילדות. ילדים צריכים להכיר את נוף הילדות של הוריהם, רק כך ייטיבו להבין אותם רק כך יכול להבנות הקשר הבין דורי מיטבי.