שירים

כְּשֶהַרוּח מְלַטֶּפֶת וּמְנַדְנֶדֶת
אֶת פַּעֲמוֹנֵי הָרוּחַ
הַתְּלוּיִים בְּמִרְפָּסְתִּי,
הֵם נוֹגְעִים זֶה בְּזֶה
מִתְנַשְּׁקִים וְשׁוֹתְקִים,
מִתְרַחֲקִים וְשׁוּב נִפְגַּשִים.
צְלִילִיהם כֹּה יָפִים
דִּנְדוּן פַּעֲמוֹנֵי אַהֲבָה.

כְּדֵי לֶאֱהֹב
לֹא צָרִיךְ רַעַשׁ וְשָׁאוֹן,
הָאַהֲבָה יוֹדַעַת
לִצְעֹק אֶת הִתְרַגְשוּתָּה
אֶל תּוֹךְ נְשָׁמוֹת הָאוֹהֲבִים
פְּנִימָה,
יִשָּׁמַע רק
מַשָּׁק הַגוּפִים,
בְּרֹךְ מִתְנַגְשִים
לִפְעָמִים כְּמוֹ אַדְוֹות הַגַּלִּים,
אֲשֶר בְּעֲדִינוּת וּבְלִטּוּף
לָחוֹף נּוֹשְׁקִים.

אַךְ וּבְעֵת סְעָרָה -
כְּמוֹ מַשְׁבֵּרִים,
אֶל הַסְּלָעִים מִתְּנַפְּצִים
יֵש וְכַּזֹאת גַּם יִקְרֶה

בִּסְעָרָת אַהֲבָתָם בְּעֵת

הִתְנַגְּשׁוּת הַגוּפִים הָאוֹהֲבִים
לִבִּי כְּמוֹ פַּעֲמוֹנֵי אַהֲבָה וְרוּחַ.

אוהבת מאד פעמוני רוח! (בין יתר האהבות שלי).

לא התגברתי על התשוקה שלי לצעצועים.

("נשארת ילדה", אומרים לי. "אז מה? אסור לי?")

הם תלויים במרפסת ביתי וצורותיהם שונות.

כשהרוח עושה איתם אהבה - אלו הצלילים הכי ענוגים שיכולים להשמע.

"מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים
מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד"
-"דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה.
עֵינַיִם - זוּג יוֹנִים, קוֹלוֹ כְּפַעֲמוֹנִים"

פירוש אביה: יכול להיות כמו פעמוני רוח. תוכיחו שלמחבר השיר

לא היו פעמונים כאלה במרפסת. לא בדיוק אבל לפי רוח התקופה.

(טוב, חוץ מאלה שהיו תלויים על העיזים שלו)

לפעמים בבקשי שלווה אני יכולה להתנחל במרפסת,

להתרווח על כסא נוח,לקרוא ספר.

אבל בלי לחוש בכך עיניי נעצמות ואזניי מתגייסות לענג אותי

בדנדונם הנעים והרך. יש לה יכולת גיוון אף פעם אינם חוזרים על אותה מנגינה.

המנגינה לא לעולם נשארת אבל הכונה דווקא כן.

הלחן תמיד מספר על מפגש מן הסוג היפה. וכל היתר הרי יסופר למטה וחבל שלא יכולה להעביר את הצלילים - הם נפלאים.