יונתן

"יונתן,אל תלך,

יונתן,שוב לכאן"

אך תחנותיה לשווא.

יונתן הולך,מתרחק.

יונתן לא ישוב עוד.

"יונתן"

צעקה פולחת את הליל,

אך יונתן לא נעצר,

לא מסתובב.

"יונתן"

היא צועקת מתוך הלב השבור,הפגוע.

והיא משתתקת,כמבינה שלא תעזור בקשתה.

ושקט מתוח משתרר.

והירח למעלה צופה,משקיט.

ואז רגע לפני שנעלם יונתן לגמרי,

צועקת היא בכוחותיה האחרונים.

"יונתן"

וכעת שומע הירח,

ומיצר על מה שקורה,

ומתכסה בעננים.

העשבים מתכופפים למשמע הצעקה.

הינשופים פוקחים בבעתה את עיניהם.

הרוח נושאת את קריאתה אליו.

ויונתן שומע,אך לא מסתובב.

והיא-אבדה תקוותה.

מתמוטטת אל העשב,

בוכה חרישית.

וליבה עוד קורא לו,

הומה לו,

יונתן,

יונתן.

(י"ט ניסן תשס"ה)