דניאל.
קרן האור שחדרה מבעד לתריס חדר השינה של דניאל העירה אותה משנתה. דניאל פקחה למחצה את עיניה והביטה לכוון הכרית הריקה שלידה. על הכרית היה מונח פתק שהשאיר לה בן, בעלה, ובו כתובה מלה אחת - תודה .
היא הושיטה את ידיה לצדדים והתמתחה בהנאה כחתולה מפונקת. חיוך מלא סיפוק התפשט על פניה כששחזרה בדמיונה את ליל אמש. אכן זה היה לילה בלתי נשכח. היא בִּרְכָה את מזלה על שגם אחרי עשר שנות נישואים, היא עודנה מסוגלת לחוות סערת חושים כפי שחוותה אמש, במיטה עם בן, בעלה.
דניאל עצמה את עיניה ודמינה את רגעי ההיסחפות לתוך אוקיאנוס ההנאה ועינוגי הבשרים של ליל אמש. בלא שתתכוון החליקו ידיה על אבריה. אצבעותיה ריחפו, ליטפו את עורה המשיי. תשוקתה נעורה ובשרה בער תחת אצבעותיה. היא חפנה את שדיה... ו...עולמה התנפץ לרסיסים. דמה קפא בעורקיה ומפיה התמלטה זעקת שבר.
- הוי אלי! אלוהים , אל תעשה לי את זה.
ההנאה נעלמה, נמוגה התשוקה. תסס הפחד האימה השתלטה.
מפוחדת, בנגיעה מהוססת שבה למשש את שדה השמאלי, מתוך תקווה שטעתה קודם, שהגוש שחשה בו היה פרי דמיונה. זה לא יכול להיות, הן לא חשתי כל כאב. מלמלה .
האכזבה הייתה קשה, אגרוף ננעץ במרכז בטנה. בחילה וסחרחורת תקפוה. היא התהפכה על בטנה, טמנה את ראשה בכרית ומיררה בבכי .
שעתיים לאחר מכן התיישבה על קצה המטה, כפות רגליה על הרצפה הקרה והיא מגייסת את כוחה כדי לעמוד. חשה את אבריה חורקים וגופה כבד ונוקשה. בצעדים כושלים הלכה למטבח וחלטה לעצמה כוס קפה. התיישבה ליד השולחן עוטפת בכפה את הכוס ומהרהרת– אולי, אולי אני טועָה. תוך כדי כך נעור בה זיק של תקווה שהצית בה חיות מחודשת.
לא ייתכן שזה ממאיר, הן אין לי כאבים כל שהם. ניסתה לשכנע את עצמה אף כי ידעה שגוש סרטני אינו גורם כאבים.
דניאל טלפנה להזמין תור דחוף לרופא. הפצירה במזכירה להחיש את התור, וזה נקבע לה לעוד חמישה ימים. מאותו הרגע התחילה לספור את הרגעים. לדאבונה נדמה לה שהזמן עמד מלכת. השניות התארכו כשעות, והשעות נמשכו ללא קץ. היקום איבד את יופיו, והשמש את זוהרה.
בערב סיפרה לבעלה על התגלית הנוראה, תוך ניסיון כושל לשלוט ברגשותיה, אך הדמעות פרצו מעצמן ושניהם נפלו אישה על צוואר בעלה.
בעלה התעשת ראשון, בניסיון להרגיעה חיבק אותה והבטיח לה אהבה בכל מצב. הוא אמר לה כי בתשעים אחוזים ממקרים דומים, מתגלה כי הגידול הוא שומני ואינו ממאיר. הוא הסתיר את סערת רוחו מפניה, ואף הצליח לשכנעה לצאת עימו לארוחת ערב בחוץ.
* * *
סוף, סוף הגיעה שעת הבדיקה. כאן ועכשיו יינתן גזר דינה. דניאל צעדה ברגליים כושלות לחדרו של הרופא , ליד הדלת נעצרה, בניסיון לגייס די אומץ. בעלה החזיק בה שלא תיפול. פתח את הדלת ומשך אותה בעדינות לתוך החדר, היא נשענה עליו והוא כמעט נשא אותה פנימה.
הרופא ישב בכורסתו, כשופט. ודניאל גוללה בפניו את ספורה. הוא הורה לה לשכב על המיטה שמאחורי הפרגוד וניגש לבדוק אותה. מחשבותיה של דניאל השתוללו בתוך ראשה.
הוא כל כך אדיש – הרהרה - לא איכפת לו ממני. בעצם למה שיהיה לו איכפת, עוד אישה חולת סרטן. אני שונאת אותו .
הרופא גמר את הבדיקה, ניגש לכיור ושטף את ידיו. הוא לא חזר לשבת מאחורי המכתבה אלא משך את כיסאו וישב מולה.
"דניאל, הלוא כן, שמעי נא יקירתי עדיין אי אפשר לקבוע כלום. חייבים לעשות ביופסיה" אמר. והיא חשבה – הוא יודע , מרגישים לפי קולו שהוא יודע.
בקול צרוד מדאגה פנתה לרופא.
"דוקטור, תגיד לי את האמת דוקטור, אל תסתיר ממני דבר".
"אני עצמי עדיין לא יודיע, למה לנו לנחש, בואי נמתין לתוצאות הביופסיה".
"כמה זמן זה ייקח, דוקטור"?
הרופא ענה לה בנחת על עוד כמה שאלות, ליווה אותה ואת בעלה לדלת ואיחל שהכל יהיה שפיר. לאחר מכן חזר לכורסתו התיישב ומלמל לעצמו.
"חבל, אישה כל כך צעירה ויפה".
חמש שנים מאוחר יותר.
עדי, נערה, אישה יפהפייה הסתגרה בחדרה עם דניאל. עיניה נפוחות מבכי, ובמבטיה אימה ותחינה.
"הגידי לי דניאל מה עלי לעשות? אני עדיין לא נשואה ויש לי את הצרה הזאת, המחלה האיומה הזאת. אתמול ר ציתי להתאבד. " איזה גבר ירצה באישה כרותת שד"? התפרצה.
הסתכלה על דניאל ודבריה לעו "סליחה, לא התכוונתי ... "אני מתכוונת שאני עוד רווקה"
דניאל לא נעלבה, היא הבינה היטב את עדי.
"עדי יקירתי, זה לא סוף העולם, עוד ירדפו אחרייך גברים רבים".
"כן בוודאי" אמרה עדי בסרקזם. " בוודאי שירוצו אחרי כל עוד לא ידעו על החור הפעור בחזי", ושוב פרצה בבכי.
דניאל הצמידה את הנערה אל חזה ונשקה על לחיה.
"עדי יקירתי , הן את יודעת שאני עצמי עברתי כריתה" אמרה.
"בגלל זה אני פניתי אלייך, תייעצי לי, מה עלי לעשות"?
דניאל משכה את עדי הצידה ואמרה כמסתודדת. " אני לא סתם אומרת. היום אפשר לשחזר בהצלחה את השד הכרות, כמעט אי אפשר להבדיל, תראי". אמרה ופרמה את הכפתורים בחולצתה. היא חשפה את חזה בפני עדי הנבוכה.
"תודה". מלמלה עדי בהשפילה את עיניה.
היא הביטה על דניאל ומחשבותיה נדדו אל בן בעלה של חברתה. "בן זונה " חזרו ונשנו המלים במוחה. "ואני גרועה ממנו. לא הוא ולא אני ראויים להיות במחיצתה של אישה נפלאה כמו דניאל".
בן אנוש. (הרצל צ.)
