כְּאֵב - לבמת הדיון

רבקתי היקרה,

אין לך שום סיבה לבקש ממני סליחה

אני שמחה שכתבת לי כפי שכתבת

ולא עצרת בעצמך (הייתי כועסת לו עצרת).

השכחה לפעמים ברוכה היא

אבל, כמו שאמרת, היא לא מפחיתה את הכאב.

וכל אחד חווה את הכאב אחרת, כל כאב הוא אחר.

כשמדברים על כאב של אובדן, אי אפשר להשוות

נפילתו של בן במלחמה - הכותרת אחת היא

אבל הכאב הוא אחר ממשפחה למשפחה.

אני ראיתי את זה מקרוב.

אני מבינה את התחושה הזו שלך, כשנשארת לבדו

כשהרגשת שאת צריכה לשמר את כל זכררונותיהם של יקיריך

וגם את כאבם - אני מבינה אבל לא יודעת את תחושותיך

אני יודעת רק את שלי.

ואני מבינה את הדרך שלך להבין, ולו במקצת, את כאבי

מתוך הכאב שלך.

תודה יקרה שלי על דבריך

ועל החיבוק

ועל האהבה

אוהבת אותך מאד

נורית

את נפרדת מאימא שלך, היא לא לוקחת  עמה אל הקבר את הזיכרונות שלה מהשואה ומאובדן אחיך ואת נשארת לבדך עם זיכרונות אלה לבד, צריכה להתמודד לבד איתם. חזק, מטלטל, נוגע ללב. תודה רבה לך נורית היקרה על שירך, שלא תדעי עוד צער, יהי זכרה של אמך ברוך.

כפי הנראה שבמצבים של פוסט טראומה יותר קל להתחלק עם מישהוא שעבר פוסט טראומה, לדבר על זה, לתאר תיאורים קשים, שכן זה עלול להיות קשה מאוד למי שלא עבר מפוסט טראומה.