פגישה, חצי פגישה

פגישה, חצי פגישה.

בוקר , השמש שלחה קרניה והאירה את חדרנו. היום, אמרתי, אצא אל העיר .

כך הודעתי לבעלי ולא גיליתי את האמת.

בדקתי שיש לי כסף בארנק וגם כמה מצלצלים . ויצאתי לדרך.

הגעתי אל הרחוב הראשי והתחלתי ללכת לכיוון בית הספר הדתי שממוקם ממש

על שפת הרחוב , מסביבו גדר ברזל ועליה מתוחה יוטה ירוקה. הגעתי אל הגדר וחיפשתי חרך, מצאתי פינה בה היוטה רפויה ואפשר מעט להציץ אל החצר.

הייתה הפסקה בין השיעורים והילדים , רק בנים, שיחקו כדורגל.

תרתי אחר דמותו, ראיתי אותו מרחוק והתחלתי לקרוא בשמו, ילד אחד

ניגש אלי ושאל אותי אם אני מחפשת אותו, עניתי, אכן כן,

הילד רץ אליו וקרא לו.

ראיתי אותו מתקרב בריצה אליי וליבי המה בתוכי, הרי כבר חודש לא הגעתי לכאן.

ידיי גיששו לאחוז בידיו שזחלו אל מתחת ליוטה, ראשו הציץ מבין הסורגים הביט בי וחייך.

רציתי לקבע את הפנים, את הרגע לבל יחמוק ושוב יישאר לי רק החלום.

"סבתא תקני לי קבוקים ובקבוק קולה"

הוצאתי מעט מצלצלים ודחפתי לו ביד , שיהיה. ורצתי לקנות ולהמתין למרגלות המדרגות

ששופכות את הילדים החוצה.  

קבוצות , קבוצות יורדים הילדים, והנה אחרי כמה דקות ראיתי אותו בקצה המדרגות.

נפשי צמאה לו, נשיקה ועוד נשיקה והוא לא אמר "סבתא לא פה", להפך, הוא נצמד אליי

ולקח את מה שקניתי בחיוך המלאכי שלו , ופנה לביתו כשאני לצידו מלווה אותו.

בעוד שבועיים אולי חודש אצא שוב לפגישה הסודית שלנו, אני יודעת שאסרו עליי לראותו,

אבל איך אוכל להמשיך את ימיי ביודעי שהוא נמצא מעבר לפינה.

פגישה סודית, אחת מיני רבות.

רחלי גבאי

5/2020