בבוקר כמנהגו הגיע דני לחדר הכושר, לאחר האימון היומי, השחייה, הג'קוזי והסאונה ניגש למזנון.
"כוס קפה בבקשה " חייך לצעירה שבמזנון.
"כבר מכינה לך" ענתה. דני התבונן בבחורה שמכינה לו כוס קפה. היא היתה בחורה נאה מאד, בלונדינית ממוצא סלבי.
"סליחה – אפשר לדעת איך קוראים לך? שאל בנימוס.
"אתה יכול לקרוא לי אירה", ענתה תוך כדי שהיא מוזגת את החלב המוקצף לכוס הקפה שהכינה.
"הנה הקפה בבקשה," אמרה כשהיא מסתכלת על דני וחיוך על פניה.
דני הרגיש שהוא רוצה לדעת עליה קצת יותר, משהו בתוכו גרם לו להיות סקרן לגביה.
"כמה זמן את בארץ"? שאל תוך כדי לגימה מכוס הקפה וקולו העמוק מלטף מתמיד.
"עלינו אימא שלי ואני לפני חמש שנים מאוקראינה," ענתה תוך כדי שהיא מסדרת את המוצרים על הדלפק של המזנון. בשעה הזאת לא היו לקוחות נוספים.
"אתם גרים כאן בעיר"? שאל דני ויישר את צווארון חולצת הפסים התכולה שלו.
"כן, אנחנו שכרנו דירה של שני חדרים, אמא לא עובדת, היא מוגבלת . אני מפרנסת יחידה," השיבה ועיניה הושפלו מטה בעצב.
בעיני רוחו חלפה המחשבה על הפגישה עם גלית במלון דן, זוכר איך התאהב מיד בה ואיזו אכזבה עמוקה חש כשהיא קמה והלכה.
"לא יכול להיות ששוב זה קורה לי, איך פתאום אני מתאהב בה?" חשב לעצמו.
"יש לך בן זוג"? שאל לפתע וסומק קל על לחייו.
אירה הסתכלה עליו, היה רגע של דומיה מצידה ואז אמרה, "לא אין לי בן זוג, אני צריכה לעזור לאמא, עובדת כל היום," אספה את שערה הבלונדיני לקוקו.
"אפשר להזמין אותך לארוחת ערב?" הרהיב עוז.
"נכון שאתה שותה כאן אצלי כוס קפה כל בוקר אבל אני לא מכירה אותך, אני לא יוצאת עם מי שאני לא מכירה," ענתה. המבט בעיני השקד של אירה אמר הכל, מבט מהורהר ונוגה , ואז התחילה לחתוך ירקות לסלט כשהיא מביטה בירקות החתוכים. במבטים גנובים סקר דני את גופה החטוב מלמעלה למטה. לפתע היא נראתה בעיניו כאשת חלומותיו, האחת שתמיד חיפש.
"אם תחליטי שתרצי לצאת איתי לארוחת ערב תודיעי לי", דני נתן לה כרטיס ביקור שלו. דני שחם ,מנתח מערכות , חברת S-data היה כתוב בכרטיס. דני היה גאה מאד בעיסוקו.
"להתראות בינתיים" אמר ועזב את המקום כשהוא כבר לבוש בבגדים ההולמים את מבנה גופו החטוב.
"למה זה קורא לי שוב, זה לא אמיתי, שוב אני מתאהב בלי סיבה", לחש דני לעצמו כנכנס למכוניתו והחל בנסיעה תוך שהוא מסתכל על הרכבים שחולפים על פניו.
"עולם כמנהגו נוהג" אמר לעצמו. תוך רבע שעה כבר התיישב בכיסאו והחל בעבודתו.
הבוקר שלמחרת היה בוקר אביבי , מזג אויר נוח , ריח עז של פרחים באוויר וציפורים מצייצות . שוב חזר כמידי יום לקאנטרי, בתום הריטואל הקבוע ניגש למזנון וכשראה שם את אירה ליבו פעם מהתרגשות. ניסה לשמור על קור רוח.
"אפשר לקבל קפה הפוך?" שאל ומבטו סקר בעיניים סקרניות את אירה .
אירה חשה במבטים, הסמיקה וניגשה להכין את הקפה ההפוך. היא שתקה והשפילה מבט.
"איך את מרגישה הבוקר?" שאל דני.
"כמו כל יום, רק שאימא שלי מרגישה היום לא טוב", ענתה כשהגישה לו את כוס הקפה .
"מי נמצא איתה עכשיו? שאל דני שהיה גם טרוד בענייני עבודתו.
"המטפלת, היא מועסקת ע"י ביטוח לאומי". ענתה.
דני הרגיש שליבו עולה על גדותיו, לבה שמתפרצת מהר געש ומציפה כל פינה בליבו.
"איך פתאום אני נמשך אליה?", חשב בליבו
"אני מאחל לה רפואה שלמה ושתרגיש טוב", אמר.
"תודה" ענתה בקול ביישני משהו.
"להתראות אירה , ניפגש מחר בבוקר שוב".
"כן , ניפגש" ענתה בחיוך ובקול מבויש.
דני חיכה ליום המחרת. בבוקר מיהר לקאנטרי, אך הפעם ניגש ישר למזנון.
להפתעתו המזנון היה סגור.
"מדוע המזנון סגור?" שאל דני את פקידת הקבלה בכניסה לקאנטרי,
"אמא של אירה נפטרה הלילה, המזנון יהיה סגור עכשיו במשך שבוע ימים" ענתה .
דני היה המום.
"איך זה קרה ?" שאל את הפקידה .
"היה לה התקף לב חזק והיא לא שרדה אותו" ענתה .
"את יכולה לתת לי את הכתובת של אירה?" דני היה נסער, הוא לא ציפה לכזאת תשובה.
"כן, בבקשה". הפקידה נתנה לו את הכתובת. דני מיהר למכוניתו ונסע היישר לביתה של אירה. הדרך פתאום נראתה לו ארוכה מתמיד. לרגע נדמה היה לו שהזין לוויז כתובת שגוייה. לבסוף הגיע , החנה את מכוניתו ברחוב והתקדם לעבר הבית. היה זה בית קטן ברחוב צדדי, ליד הבית התגודדו מספר אנשים שהכירו את אירה ואת אימה. הוא חש בעצב של האנשים שעמדו בשקט ודיברו בינם לבין עצמם כנראה על המוות הפתאומי של אימה של אירה . רוב האנשים דיברו בשפה הרוסית.
דני ניגש בהיסוס לכניסה, דלת הכניסה היתה פתוחה, הדלות ניקרה בכל פינות הבית. בסלון הקטן ישבה על הספה אירה. היא היתה לבושה בשמלה שחורה, כל הזמן ניגבה את הדמעות שזלגו מעיניה.
"שלום, שמעתי את הבשורה מהפקידה בקאנטרי" פנה אליה בקול חרישי כשהוא משפיל את מבטו.
אירה היתה מופתעת מעצם הגעתו של דני. לא היה ביניהם שום קשר מלבד כוס קפה הפוך שעשתה לו כל בוקר. בעיניים דומעות ובפנים נפולות אמרה:
"כן, אמא נפטרה בלילה , אני לא יודעת מה יהיה עכשיו, כל כך אהבתי אותה". אירה המשיכה להתייפח בשקט.
דני ניגש וחיבק אותה. אירה לא אמרה דבר. רק בהתה בתקרה, ניכר כי ההלם על מות אימה שיתק אותה.
"מתי ההלוויה"? שאל בקול שקט תוך שהוא מניח את ידו על כתפה של אירה.
"היום בשעה חמש", ענתה. הפעם הסתכלה במבט נוגה בעיניו של דני.
"אני אגיע להלוויה, אם תצטרכי עזרה תתקשרי אלי" . אמר דני ברוך והסיר את ידו מכתפה ואחז בידה.
"בסדר, תודה רבה" ענתה בשקט והתפנתה לשכנים וקרובי המשפחה שהחלו להגיע.
דני עזב את הבית ברגשות מעורבים.
ההמשך בשבוע הבא..
