אני מביטה בעיניי , נזכרת במחשבותיי, נזכרת בי לפניי שנים.
היפראקטיבית , מניפולטיבית, עדינה עם כל זה , ובוכה מכל שטות. סוג של מלחמה בין 2 אישיות .
נלחמת עם הטובה שלא תגנוב לרעה את הבמה לה כ"כ חפצה.
אני נכנסת לאור הזרקורים שוכחת מכל היקום, מתהלכת לי עם חצאית קצרצרה שחורה שחושפת זוג רגליים ארוכות בגרביון ילדותי , חולצת צווארון לבנה שיכולה לשמש גם כשמלה מוכתמת בטיפות גסות של יין אדום , ועניבה שגנבתי לאבא שלי מתוך חדר הארונות המהולל שלו , יותר משהו כמו מקדש לעניבות.
אני מפלסת לי את שביל הנצח הולכת ומסלקת ממני את כל הנספחים. הולכת ישר למטרה שלי בלי עוררין.
מיליוני עיניים תלושות קורעות את מבטם עליי ואני עדיין בשלי , שומעת את המוסיקה , הולכת לברמן אונסת אותו בדיבורי ומבקשת להתענג על עוד כוס מרלו טהור.
"אין מרלו, יש קברנה" הוא אומר לא מעז להשיר בי מבט.
אני בעיניי זועפות כואבות מלטפת אותו .."תביא קברנה..." ויתרתי על המרלו שלי בזעם מלטף.
אני רואה אותה.
יפה ומתוקה כמו תמיד עד כדיי כך שאני חיה בכדי להרוס אותה. חיה בכדי לראות אותה נדרכת תחת מגפיי הבוקרים הגסות שלי.
היא יושבת עליו, על הגבר שמאז ומהכל אני רק רציתי להדגיש לו שאני עדיין ילדה, לא מוכנה להתמסד, לא מוכנה אליו. לא מוכנה להרגיש, בדיעבד לא ידעתי שזה ימשך כל כך הרבה זמן, כ"כ הרבה שנים.
אני מביטה בשניהם משרבבים את לשנותיהם והוא בעיניו הפקוחות מביט בי מביטה בהם.
ונהנה.
"יש לקנאה טעם.." אני ממלמלת לעצמי תוך כדיי לוגמת מהקברנה ומדליקה סיגריה.
עדיין מביטה בהם משחררת קצת את הלחץ על צווארי הארוך מהעניבה של אבא.
"אחלה תחפושת יש לך" אחד מבריק בהערותיו זורק לכיוון שלי, לפניי שהספקתי לנתח אם זו הלצה בכדיי לפתח שיחה הבנתי שהוא כ"כ עלוב וזה לעולם לא יתפתח .
"תחפושת של לסביות " אני משתיקה אותו עד סוף הערב, הכיסא שנראה לו קורץ לידי נשאר ריק כמו שהיה לפניי והוא תר לו אחריי הטרף הבא.
הקנאה מכרסמת בי.
ואני עדיין מנסה לנוע לכיוון אבל רגליי רועדות ובכל מקום אני רואה אותם, ואני לא מבינה עד כמה אני מזוכיסטית ממש או שאני פשוט נהנית לראות אותו. לפחות פעמיים בשבוע באותו מקום מחורבן.
לוגמת את היין עד סופו נותנת לו להכתים את שפתיי ומדדה את צעדיי לכיוון השירותים הוא מביט בי הולכת אני מביטה בו מביט בי עוקב אחריי יודע בדיוק מהי המטרה.
מלטפת את טעמו המתוק חמצמץ של היין בחיכי מלקקת את שפתיי ניגשת לשירותים , הדלת ממאנת להיסגר ובקצה אני רואה את הנעל האלגנטית שלו חוסמת את הכל . מסובבת את עצמי למלאכתי והוא נועל את הדלת אחרינו...
אני מכינה שורה נדיבה של קוק טהור והוא נהיה רעב לא ברור אם אליי או לשורה הנדיבה.
אבל שנינו היינו מוכנים להכל שוכחים מהזמן, שוכחים מהכל.
והוא שוכח ממנה.
אנחנו שותקים כמו שאנחנו יודעים.
אני ניגשת לנשק אותו והוא מסרב לי.
אני כבולה בתוך השתיקה והסירוב שלו לא מבינה מה קורה לא יודעת אם להיפגע או לנסות להבין.
הבחור מאוהב.
והוא כבר לא שלי
אנחנו חוזרים והוא מביט בי מתערטלת לתוך הריקוד שנראה שהוא בשבילו, כמו שהשיר נראה שנכתב בשבילי, כמו שמרגיש שהשיר לא יודע מתי יגיע סופו. מתי יגיע הסיום שלי.
4 שנים תמו להם ואני חשוכת מרפא. לא מצליחה לשכוח ממנו, כאילו היה אהבתי היחידה ואז אני מבינה.
מה שתמיד קורה.
כל מה שהיה שלך וכבר לא בהישג ידך הוא תמיד ירגיש , יריח, ויקבל טעם של עוד.
היא מביטה בי מתחננת שאנטוש את המערכה.
שהיא אוהבת את הגבר שלה.
אני בעיניים קרות ונחושות לא מבינה באיזו שפה היא מדברת , מכחישה כל עניין מצפוני ומביטה בה.
"הוא אוהב אותך... אני בסך הכל משתעשעת "
מעולם לא רציתי אותו, מעולם הוא לא היה יכול להיות שייך לי כי אין בו מה שאי פעם רציתי.
ואייך אתה יודע מה אתה באמת רוצה ? מה אתה באמת מצפה מהמערכת יחסים שלך או מהשכנה הבלונדינית ממול שנראית דווקא אחלה זיווג בשבילך? או סתם לראות אותה שוכבת לך במיטה מקנה סוג של נוף פסטורלי בחדר הדרום מערבי שלך...
הריי שהיא מגיעה ויש את זה בעיניים הכל יורד הכל מקבל צורה משלו, כל העקרונות מקבלים התפשרות על משהו שלעולם לא חשבת שתעז להביט בו בצורה כזו.
והיא שם עומדת.
רק מביטה בך ואתה מפר את כל הפאקינג אידאלים שלך .
אז אני מביטה בו משתהה, ומוסיקה של ביורק האגדתית נשמעת ברקע ואופס עברו כבר יותר מ-4 שנים, וכל התחנונים של הילדה עם השיער השחור הארוך נראים כמו זיכרון טרי והיא יותר לא נמצאת באופק, היא יותר לא נמצאת שם ואני מביטה בו, בלעדיה, משתהה בו עדיין והוא מדבר ואני לא מצליחה להקשיב למילה אחת שלו בלי לנסות להבין אייך כל זה התחיל ואיפה זה נגמר , אייך ברגע אחד הייתי שרויה תחת קסמיו הגותיים ולרגע שני הוא נטול בת זוג מגשש לשפתיי שמתנגדות לשלו עכשיו, אז אנחנו שוב מדדים אחר השירותים האהוב עלינו, השירותים שכל זוג אוהב להישען על הניאגרה שלו או יותר מדויק כל בחורה.
והפעם הוא מכין את השורה הנכונה והנדיבה של קוק טהור, ונותן לי את הכבוד לחלוק אותה בין נחיריי הרעבים.
אנחנו מסיימים והשתיקה עדיין קיימת כאילו לא דיברנו מאז ....
הוא ניגש אליי, אני מסרבת.
הוא מביט בי והפעם הוא כבול בתוך השתיקה והסירוב שלי ומנסה להתעורר ולהבין שהוא סתם היה ..
משהו שסימנתי כאובססיה מענישה את עצמי על שזילזלתי לפניי כמה שנים בצעדיו שרדפו אחריי חצי שנה....
ולא הערכתי את מה שהיה בידיי.
