סיפורים

הוא לא ידע את שמה

"הוא לא ידע את שמה...", ושיערה הקצר עוד ילווה אותו לאורך כל הדרך.
אמנון שכב על מיטתו ותלתליו השחורים, כמו מחשבותיו, היו מפוזרים על הכר. הוא נשא בנפשו את צלקות הטראומות שחתכו את שמחת חייו בעקבות המלחמה האחרונה, בה השתתף ואיבד את חבר הילדות שלו, איתו צעד מבית הספר היסודי ועד לאותו רגע מזוויע, שטרף את המציאות השפויה שלו.

עיניו היו פעורות להזיות ולא הביעו דבר ועניין בחיים שנועדו להיות שלו בעתיד השפוף הזה, אליו נקלע שלא מרצונו.
גופו השרירי היה מוטל כגופה חסרת תכריכים, אך המוות קינן בנפשו הפגועה. בידיים פרושות לצדי גופו, הוא כמו שלח זעקות לעזרה, שלא הגיעה מאף קרן שמש ולא מטיפות של עננים בוכיים.

בהמשך הפרוזדור, בצד ימין של המחלקה, מאחורי הדלת האפורה, שהמסתורית דלפה מחור מנעולה, שכבה נערה מיוסרת נפש.
היא הייתה סהרורית באופייה ומבולבלת. התרופות גזלו ממנה אפילו את החיוך שפעם התברכה בו, ושפתיה העבות, בחיוכן, היו חושפות שני טורי שיניים בוהקות, ועיניה הירוקות תמיד שדרו שמחה ואושר, ושיער ראשה, שהתקצר ללא הכֵּר, היה שחור, חלק וגלש על כתפיה, שפעם היו אמיצות וחזקות. גופה הצטמק כמו הייתה גווייה מהלכת, וכעת שוכבת היא על מיטת המשוגעים נטולת שאיפות חיים.

אמנון, שלא ידע אפילו את שמה, חיפש בה נחמה למצבו. כשהיה נתקל בה בפרוזדור, ראה עד כמה, לעומת מצבה, "משופר" הוא מצבו הנפשי, אך לא היה בו האומץ להתנחם על חשבון מצבה המתדרדר. הוא ניסה להתקרב אליה ולפתח איתה שיחה. היא התרחקה, כאילו לא נתנה בו אימון, והפחד מעיניה חלחל אל עיניו התמהות.

בוקר אחד אמנון ראה אותה בקצה הפרוזדור כשהיא מנסה להרים את הכרית שנפלה מידיה. 'מה יש לה לעשות עם כרית בפרוזדור' תהה לעצמו. הוא ניגש אליה במהירות והרים את הכרית. התרומם, הביט בעיניה הכבויות, הגיש לה את הכרית והמתין לתגובתה.
היא רק שלחה אליו מבט של טירוף, חטפה מידיו את הכרית, ומלמלה משהו שאמנון לא הצליח לקלוט ולהבין.
"את בסדר?" שאל בדאגה.

היא לחשה לו תודה במבטה ועשתה צעדיה אל חדרה. הוא עקב אחר עקבותיה. גופה נע ברפיון מצד לצד, כמו לא הייתה לה שליטה עליו. 'התרופות בוודאי מטשטשות אותה לחלוטין ומוציאות אותה מאיזון גופני ושיכלי', הרהר במוחו.

הוא אסף את רגליו ופסע לכיוון חדר האוכל. התיישב על הספסל הארוך והניח את ידו על החלק הריק שלצידו, כמו ביקש לשמור לה מקום לידו. הייתה לו תחושה שהיא תבוא לארוחת הבוקר ותשב בדיוק במקום שהוא שמר עבורה.

אחרי דקות ארוכות היא נכנסה. פניה הרזות חיפשו משהו או מישהו בחלל החדר, ולבו של אמנון החל לפעום. הוא קם ממקומו ונופף לה בידו. היא קלטה אותו והחלה לפסוע לעברו באיטיות חולנית. כאשר הגיעה, מיקמה את גופה לידו, היכן שידו הייתה מונחת לשמירת המקום עבורה. היא הביטה בצלחת הריקה ובקעריות האוכל ולא הצליחה להניע את ידיה למזוג לעצמה את ארוחת הבוקר, במיוחד שלא היה לה תיאבון כלל וכלל, והאוכל לא שיחק תפקיד ברצונה שלא להמשיך לחיות.
הוא הציע לה את קערית הביצים הקשות, והיא הנהנה בראשה. אחר כך הציע לה את הסלט, והיא שוב הסכימה. אמנון הניח לצידי צלחתה שתי פרוסות לחם שחור, ולחש לה: "בתיאבון".
היא ניסתה ליטול פרוסה אחת. אצבעותיה רפרפו מעל הצלחת במאמץ לדוג אותה, אך בכל פעם שניסתה, הפרוסה התרחקה מהצלחת. הוא נטל את הפרוסה, אחז בידה והניח אותה בכפה. היא קירבה אותה אל פיה שסירב להיפתח, אך במאמץ, שנראה שנעשה רק לכבוד אמנון, הצליחה לבסוף לנגוס בחלק הרך של הפרוסה.
הוא הביט בה ודאג שתטעם גם את הביצה וגם את הסלט, ומרוב דאגתו לה, שכח מארוחתו שלו.

לפתע היא חדלה לאכול. עיניה שפכו דמעות נזעמות שזלגו הישר אל צלחת האוכל שלה. היא ניסתה לקום ממקומה ולברוח מחדר האוכל, אך לא הצליחה לעמוד על רגליה ופיה השמיע צרחה חזקה וכואבת.
אמנון נבהל. הוא אחד בידה וביקש לעזור לה, אך היא רצחה אותו במבטה וזעקה שלא יגע בה!
הוא משך את ידיו ממנה הביט בפיזור נפשה וכמעט שלא הצליח להתאפק, ודמעה זלגה בסתר על לחיו, שפעם פעמו בה עצמות הקשיחות.

אחות המחלקה הגיעה לשמע הצרחה, ניגשה אליה, אחזה בזרועותיה והובילה אותה אל חדרה. וכשחזרה לחדר האוכל, שאלה את אמנון, "איך הצלחת לגרום לה להגיע לכאן בכלל?"
"לא עשיתי כלום... פשוט... קיוויתי שהיא תבוא לכאן ושמרתי לה מקום.. זהו.. באמת שלא עשיתי לה כלום!"
"להיפך, אני שמחה שאתה מנסה להתקרב אליה, ואם היא הסכימה לבוא לחדר האוכל, אז אולי... אולי הצלחת להשיב לה מעט אימון בגברים..." אמרה ולא יספה, ויצאה מחדר האוכל.

אמנון בחש בצלחתו והתיאבון התרחק ממנו. הוא אסף את שאריות הסלט שנפל מידה של המסתורית שישבה כרגע לידו וסידר את הסכו"ם בתוך הצלחת. הוא לא שם לב שמשהו חסר שם, ומחשבותיו היו נתונות לבחורה הסובלת. 'מעניין מה קרה לה... עם גברים...' הרהר במוחו ולא הצליח לאכול.
הוא קם מן הספסל ויצא אל החצר. הדליק סיגריה וריחף עם עשנה אל שדה הקרב, בו נהרג חבר הילדות שלו...
עשן ותימרות ופיצוצים עזים מילאו את מוחו. הוא החל להזיע והדמעות נשרו מעיניו כנהר גועש, אך כשנזכר שוב, שהבחורה נפגעה מגברים, קם להיכנס למחלקה והותיר את דיכאונו בחצר.

'אני חייב לדעת מה היא עברה, אך את מי אשאל? יש סודיות רפואית ואיש מתוך צוות המחלקה לא יספר לי דבר. אני חייב לדעת מה עבר עליה, כדי שאוכל להתקרב אליה ולהוציא אותה מהמצב הנוראי בו היא חיה...'
הוא וויתר על הריפוי בעיסוק ונכנס לחדרו. הניח את גופו השפוף, שפעם שידר עוצמה של גבריות, על המיטה החורקת ושאף להירדם עם המחשבות עליה.

אל ארוחת הצהרים היא לא הגיעה. אמנון ישב על הספסל ושוב שמר לה מקום. המתין וציפה. עיניו היו כלואות בדלת הכניסה לחדר האוכל, אך היא בוששה. לא הופיעה ולא עברה בו. הוא שיחק עם המזלג בפירה ובשניצל, ערבב ובחש. העמיס פירה על השניצל. הסיר את הפירה מעל השניצל. נעץ את המזלג בליבו של השניצל, וכך הותיר אותו כשיצא מחדר האוכל.

בדרך אל החצר הוא פגש בה. היא בדיוק יצאה מחדרה ועיניה המבולבלות נעו בקצב מטורף בכל קצות הפרוזדור. הן נראו כמחפשות... הן נתקלו בו ולפתע התמקדו. ננעצו בו חזק והיא עשתה צעדיה לכיוונו.

אמנון קפא על מקומו כאשר היא הגיעה עד אליו. הוא הביט בעיניה הדומעות והיא השיבה לו מבט שמבקש את סליחתו על התנהגותה.
"אה... אה..." ניסתה היא למלמל לעברו. "אה... קח..."
"מה זה?" שאל אמנון ביראה.

"מכתב. כתבתי לך. תקרא אותו רק בעוד שעה... בבקשה..." אמרה ורצה אל חדרה.
אמנון מאוד רצה לפתוח את המכתב, אך היא ביקשה: "...רק בעוד שעה..."
הוא הציץ בשעון הקיר ותחב את המכתב לכיס חולצתו, שהיה תפור על דש ליבו. הוא שלח מבט מסוקרן אל עבר דלתה שנטרקה זה עתה, והדאגה החלה לנקר במוחו, אך לא עלה במחשבותיו לפעול בניגוד לבקשתה.

כל כמה דקות הוא רץ מחדרו לעבר שעון הקיר הישן שהיה תלוי על הקיר בפרוזדור, קצת לפני חדר האוכל. פניו התעוותו בכל פעם שראה כי עברו רק שלוש דקות מהפעם הקודמת שבדק אם חלפה לה השעה.

בשעה שלוש ורבע, הוא שלף את המכתב מליבו ובידיים רועדות ועצבניות פתח את המעטפה. לא פתח. קרע אותה מצידה הרחב ושלף את הדף המקופל.
"סלח לי. אני לא סומכת על גברים, אבל אתה היית מיוחד אלי. אתה גבר מסוג אחר, והלוואי ויכולתי להכיר אותך יותר מקרוב. אתה, שלא כמו אחי שאנס אותי שלוש שנים, הפגנת דאגה כלפיי ולמצבי. סלח לי. בבקשה סלח לי, אבל אין בי את הכוחות... הייתי חייבת לבוא בבוקר לחדר האוכל ולקחת את הסכין... וחתמה בשמה - תמר.

הוא רץ לכיוון דלת חדרה. "תמר... תמר..." הוא קרא בקול תוך כדי ריצתו בפרוזדור הארוך. האחות רצה בעקבותיו ושאלה אותו, "מה קרה?"
הוא הגיש לה את המכתב. הם מיהרו יחדיו וכשפתחו את הדלת גילו את גופתה מוטלת שותתת דם שפרץ מוורידי ידיה.

אמנון החוויר והתעלף. מוחו שט במהירות אל שדה הקרב ואל הכישלון שלו להציל את חיי חברו ואת חייה של תמר.
הוא לא ידע את שמה.
עכשיו הוא כבר יודע.
ויודע גם שרק דמותה של תמר, עם השיער הקצר, תלווה אותו לאורך כל הדרך.

תגובות