אנט

אנט

מעולם לא אהב את המעונות ב”שיכוני האלף”, המבנים הארוכים

המכוערים, הצפיפות, הקור.

בכלל, לא ניתן לומר על נתי שאהב יותר מדי דברים. סר וזעף

היה בדרך כלל ועסוק. נוסף על לימודיו הוא עבד במשרה מלאה

למימון לימודיו, והיה טרוד גם בלימודים עצמם ובמילואים, ודומה

שאין אמתלה שלא נתפס בה כדי לקטר.

החשכה כבר ירדה, וכבר בתחילת נסיעת האוטובוס לשיכוני

האלף התחרט וחזר בינו לבינו, “מה אני צריך את זה?”

יוסי חברו הטוב, שהיה ניגוד גמור לנתי – עליז תדיר ומקבל את

עולמנו בחיוך – ייעד לו את ליזה. נתי שוחח עימה בחטף שיחה

קצרה בקפיטריה ומבלי משים נענה לבקשתה לקפה.

בעוד האוטובוס עושה דרכו, נאנח ומעשן בין תחנה אחת לאחרת,

שחזר נתי בראשו אלף ואחד דברים שהיה יכול לעשות במקום

להיטלטל מהר הצופים עד לשיכוני האלף.

היה זה יום קיץ חם, מאותם ימי קיץ חמים הנופלים לפתע על

ירושלים, ושעה שהאוטובוס אך החל לחצות את מרכז העיר, נתי

חשב להתחמק ולרדת, אלא שלאוטובוס עלתה נערה יפת מראה

והתיישבה לידו.

נמוכת קומה הייתה, בלונדית, שזופה להפליא, אפה חמוד, קטן

וסולד, שפתיה האדומות משוחות ולגופה שמלה קצרצרה עם

מחשוף עמוק, ושני שרוכים רופפים אוחזים בשמלה בקושי.