אנט-חלק שני (המשך יבוא)

הניגוד בין נתי ובין שכנתו לספסל בלט בהיות נתי מיודענו רחב

גוף וגבוה. השמלה בעלת המחשוף העמוק ממילא וגובהו של נתי

עזרו לו לראות כי האל חנן את שכנתו לספסל בתאומי שדיים

נהדרים. טלטלות האוטובוס עשו חסד עם עיניו של נתי, שצפה

מבויש בשדיה של שכנתו, הנגלים-נסתרים עם טלטולי הנסיעה,

וניסה לא להיות חצוף מדי ולהיתפס בכף.

הגבר שבו ניעור, ונתי פתח בשיחה עם שכנתו שהתגלה כי שמה

אנט. זו השיבה לו במבטא צרפתי בולט במיוחד כי היא בדרכה

לשיכוני האלף, לומדת יחסים בין-לאומיים שנה שנייה ו... “ציונית,

ציונית, ציונית חזק”.

בגבר הסר והזעף זע משהו לשמע התמימות והחום בדברי הנערה,

והשיחה קלחה לה.

מבלי משים החליקה ירכו לעבר ירכה וזו, אנט – החשתה.

מהתחנה האחרונה ועד למעונות עצמם הפכה הדרך קצרה לפתע,

ונתי מצא עניין גובר בנערה-אישה שפטפטה עימו בעליצות.

ניסיונו הראשון לכרוך זרועו סביב כתפיה תוך כדי הליכה נענתה

בעקיצה מלגלגת, “אתם הישראלים חושבים שכל הצרפתיות

נותנות”, כך במבטא מתנגן וממס. נתי נבוך, לא רגיל היה למענה

לשון חד וחריף ונסוג, מבויש. בהמשך הדרך שתק, ורק אנט המשיכה

בפטפוט עליז, אדישה להסתגרות הגבר שלצידה.

הפגישה עם ליזה חלפה חיש קל, ונתי, מאוכזב ויגע מטרחנותה

של זו שלא חדלה מלדבר על עצמה, חזר בשעת לילה מאוחרת

לחדרו, מקלל את יוסי ואת הרגע שהסכים לצאת לדרך. ואנט? זו

כמעט ופרחה מראשו.

--המשך יבוא---