פורים בירושלים-חלק אחרון

לא ידעתי את נפשי. הצטמקתי עד קצה המיטה, ובטרם עלה מענה

בלשוני, נתנה לי את גבה, נשפה על הנרות בצידה והלכה... לישון.

שגריר תאוותי כמו אמר להתנתק מגופי. עיינתי בתקרה הצבועה

ברשלנות ולא העזתי לזוז. אט נרגע גופי ואף אני נרדמתי.

איני רוצה לשכוח לעולם את בוקר יום המחרת בדירה הקרה

בנחלאות לאחר הלילה הנורא: בתחילה לא זכרתי היכן אני, אך

למשמע “אתה לפחות לא נוחר...” הוחזרתי מייד לקרקע, אלא

שהפעם התלווה לקנטורה חיוך שובה לב. רבקה סיפרה לי בלחש

כי היא נמצאת בארץ זה כשנה, לומדת יחסים בין-לאומיים, באה

ממשפחה עתירת נכסים מקנדה, להוריה וילה בקיסריה והיא בחרה

לגור דווקא בדירה הקטנטונת בירושלים. עוד סיפרה לי כי היא

מכירה את אייבי זמן רב וכן את חברי שי, ואף ציינה שפעם ראתה

אותי בדירתם בנחלאות, דבר שלא זכרתי.

לאחר דומייה קצרה חשתי את בוהן רגלה מרפרפת על אצבעות

רגליי. תחילה חשבתי שאך מקרה הוא, אך הרפרוף נמשך. המשכתי

בשיחה במצב מוזר – ראשים מרוחקים ורגליים מצטלבות –

וחששותיי ממנה שככו אט אט.

כשהעברתי את ידי בשערה ידעתי כי לי היא. עברתי בידיי על

מתאר פניה – מהמצח לעין שמאל, לעין ימין, לגשר האף ולשפתיה.

החדרתי אצבעי לפיה, והיא מצצה כאילו מרציפן נתון בפיה. השיחה

חדלה וגופינו נעו זה לזה. אט הצטמצם המרחק ל”טאץ’ דאון” )כך

בלשונה לאחר מעשה(.

משכתי מעליה את המגבת והורדתי את כסותי מתחת לשמיכה.

שפתיי אחזו בפטמות שדיה המופלאים עת ידה הייתה בגבורתי.

תרתי מטמוניה – מגיע ומתרחק, מרפרף בשפתיי, יונק ומוצץ עוד

ועוד, מותח ידיה לאחור, לוחך בטנה, גולש בלשוני במפתח ערוותה,

גוהר על בהונות רגליה במציצה ארוכה עד כי זעקה “די” ואז בא

הגבר הדרוך, זה הנעלב, בין ירכיה הפשוקות עוד ועוד – עד כלות.

לא יצאנו מהחדר עד הצוהריים, וכשדפק שי בדלת, שלחנו אותו

שנינו לעזאזל.

חודשיים תמימים הייתי עם רבקה, שורט ונשרט, אוהב ונאהב, עד

כי בשחר אכזר אחד, כך לפתע, חזרה להיות החתולה הרעה. הודיעה

לי חד וחלק כי היא נוסעת-שבה לקנדה – ולא ראיתיה יותר.

ומי מכם, המכיר, יודע זו רבקה אשר לי, חתולה שחורה שנעלמה

לקנדה ואולי שבה, אנא – הודיעוני.

מתוך ספרי שיראה אור בקרוב "סמטאות אהבה ותשוקה"