לבשי חולצה עם שרוולים בבקשה.
"לבשי חולצה עם שרוולים בבקשה!" פניתי בתקיפות לתלמידה שעברה במסדרון בדרכה לכיתה. התלמידה בגופיה הדוקה, קצרה במיוחד, גופיה שחושפת את טבורה וביטנה, נעמדה והסתכלה אלי. התלמידה הוציאה באיטיות מרגיזה חולצה מתוך תיק גב קטן אותו נשאה על גבה ואמרה:
"אתה לא צריך לכעוס"
"אני לא כועס ", עניתי.
" אני כבר לובשת את החולצה", ענתה ועל פניה הופיע חיוך לעגני.
"אני מקווה שזאת הפעם האחרונה שאת מופיעה כך לבית הספר ", עניתי בכעס.
לא נשארתי לבדוק אם היא לבשה את החולצה. בתוך תוכי ידעתי שזאת לא תהייה הפעם האחרונה שתלמידה זו מופיעה כך לבית הספר. במהלך השבוע האחרון הערתי לפחות לחמש בנות על צורת לבושן הלא צנוע, כל פעם הערתי בתקיפות, לפעמים אפילו כעסתי והסברתי, ולא הבנתי מדוע הנערות "מחביאות" את חולצת בית הספר בתיקן.
הייתי בדרכי לחדרי, כחבר הנהלת ביה"ס ומתוקף תפקדי כמנהל הנתיב הטכנולוגי של בית הספר היה לי חדר משלי. בחדר אמורה הייתה להתקיים ישיבת צוות מחנכי השכבה שבה אני משתתף כמחנך כיתה בתפקידי השני.
עם השמע הצלצול לתום ההפסקה החלו מחנכי שאר הכיתות ויועצת השכבה להגיע לחדרי. ישבנו במעגל, והתחלנו לדבר על בעיות משמעת בשכבה. אינני יודע מדוע , לא הצלחתי להתחבר לשיחה, ייתכן שבגלל שלא דיברו על תלמידים מהכיתה שלי. בהיתי בחלל החדר, מרחתי לי פרוסה עם גבינה דלת שומן שהביאה רונית מחנכת כיתה יא1. למען האמת, לא הייתי רעב כלל אולם ההרגל המגונה הזה שלי לאכול כל הזמן לא פסח גם על הישיבה הזאת.
אני הגבר היחיד בקבוצת המחנכים. בשכבה חמש כיתות , אני הייתי מחנך כיתה יא2. בלי משים הסתכלתי על היועצת רותי . רותי , צעירה בשנות השלושים המוקדמות , מטופחת ונאה מאד. ממדי גופה המושלמים בוודאי גורמים לכל גבר להסב את מבטו ולהסתכל עליה. רותי מהווה דוגמא לחברותיה היועצות. טיפולה המסור בתלמידים מזה שנים זכה וזוכה להוקרה רבה בקרב צוות המחנכים והתלמידים כאחד. פעילויות ייעוציות אותן מכינה רותי למחנכים ולתלמידים תורמות רבות לחינוך הערכי בביה"ס.
הסתכלתי על רותי ושמתי לב שהיא לבשה חולצה ללא שרוולים. הסתכלתי והרהרתי, אך לא אמרתי דבר .
אני לא זוכר כיצד התחלנו לדבר על הלבוש הלא צנוע שתלמידות מגיעות כך לבית הספר. אבל אז דנה מחנכת כיתה יא 4 העירה ההערה לגבי הדוגמא האישית, שחלק מצוות המורות בביה"ס נותן לתלמידים באופן לבושן כשהן מגיעות לבית הספר.
משום מה כל המבטים הופנו אל רותי, רותי חשה שלא בנוח, פניה האדימו ובהתרגשות רבה אמרה:
"לא מעניין אותי אמנת ביה"ס, אני אבוא איך שנוח לי, שנים רבות אני מבקשת שיתקינו לי מזגן בחדר ולאף אחד בהנהלת ביה"ס לא אכפת. אני מבקשת לא לדבר על צורת הלבוש שלי, זה לא מעינינו של אף אחד". רותי דיברה בתקיפות, קולה היה מתכתי וקר, התנהגות שלא אופיינית לה.
הבטתי ברותי, הרגשתי שהיא נמצאת במצוקה, ושהיא נקלעה לפינה שלא באשמתה. נכון שלבשה חולצה ללא שרוולים אך בסך הכל הלבוש שלבשה לא רמז על חוסר צניעות.
"אני דווקא כן רוצה לדבר על זה" התריסה דנה. ואז שאלתי לתומי כשמבטי מופנה לרותי:
"את באמת מאמינה במה שאת אומרת?"
רותי לא ענתה, בתוך תוכי הרגשתי שאני רוצה לנזוף, להעיר, לכעוס אולם כוחות פנימיים מנעו זאת ממני ואז אמרתי בשקט:
"אני מבין שאת לא מעירה לתלמידה שמגיעה לבית הספר עם חולצה ללא שרוולים?"
"לא, אני לא מעירה , זה לא אכפת לי, אני מבקשת להחליף נושא " ענתה.
האודם בפניה של רותי התחזק , המבוכה בקרב הצוות היתה גדולה . אף אחד לא רצה יותר להעמיד את רותי במבוכה, רותי היא חלק מהצוות וכולנו מעריכים אותה ואת עבודתה .
"טוב" , אמרה רבקה מרכזת השכבה, " יש נושאים רבים נוספים שצריך לדון בהם כעת".
הרהרתי ביני לבן עצמי , מה קורא כאן , איך ממשיכים , איך פונים לתלמידים ומבקשים מהם לקיים את חוקי בית הספר?" אולי צריך להחליף את החוקים.
הישיבה הסתיימה , אספנו את שיירי הכיבוד מהשולחן. מרכזת השכבה הודתה לי על אירוח הישיבה בחדר ויצאה ממנו אחרונה.
עם השמע הצלצול לתחילת השיעור לקחתי את הקלסר ויצאתי מחדרי לכיוון הכיתה. לפתע הופיעה מולי תלמידה עם חולצה קצרה , ללא שרוולים ועגיל בטבור.
"רגע!" אמרתי לעצמי, " כבר הערתי לה בהפסקה הקודמת"
"את מוכנה ללבוש את החולצה עם השרוולים?" אמרתי.
הפעם טון הדיבור היה נינוח, רגוע, אפילו נדמה היה לי שאני מחייך אליה.
"כן , בוודאי" ענתה התלמידה . היא הוציאה שוב את החולצה מתוך הילקוט ולבשה אותה הפעם בזריזות יתרה.
"אני מבטיחה שלא תצטרך להעיר לי פעם נוספת" חייכה אלי ונעלמה בקצה המסדרון.
עמדתי לרגע , הסתכלתי סביב, ראיתי תלמידים עולים לכיתות , ידעתי שתלמידי מחכים לי בכיתה.
ואז הגברתי צעדי במעלה המדרגות ונכנסתי לכיתה .
