סיפורים

שבת בבוקר,שלושים ואחד בינואר אלפיים עשרים ואחד, טיפות אחרונות של הגשם שירד מלטפות את פניי. השמים אפרוריים, השמש לא זרחה, כנראה התכרבלה בעננים ולא רצתה להקיץ משנתה. אני עומד באמצע הרחוב הראשי של השכונה, הרחוב ריק מאדם, נראה נטוש. מלחמת לבנון השניה, נזכר,הרחוב שלנו ספג פגיעות ישירות של טילים, שני בתים נהרסו, מכוניות נשרפו וכמעט על כל הבתים היו סימנים של רסיסים שעפו מהרקטות שהתפוצצו. גם אז הרחוב היה נטוש.

התושבים רובם ברחו למרכז עד יעבור זעם. היום תושבים ספונים בבתיהם, מציצים מדי פעם מהחלון. חתולי הרחוב מתאספים ליד פח האשפה הירוק של השכונה ומצפים לקבל אוכל. עכשיו אף אחד לא מביא והם פוסעים הנה והנה ומייללים. הבאתי איתי שק גרגרים והנחתי שלוש ערמות ליד הפח. התנפלות כזאת של חתולים רעבים לא ראיתי מימי.

אנחנו עכשיו במלחמה, האויב שקוף, בלתי נראה, אכזר, אבל המציאות נראית עכשיו בשחור ולבן. המלחמה הזאת בלתי נתפסת. זאת מלחמת עולם.

האנשים שפופים, חסרי תקווה, מסתובבים סביב עצמם, ולא יוצאים מהבית למעט לקניות או טיפול דחוף. אנשים לא מחייכים, ולא רק בגלל המסכות שמסתירות את הייאוש מהמצב. כי אין מצב רוח לחייך, אין סיבה לשמוח עכשיו.

הריחוק החברתי מפיל כאן חללים. אין חיבוקים ואין אהבה. ברדיו ובמרקע מודיעים כמה חולים וכמה מתים, והמספרים רק עולים ומפחידים ולנו אומרים: חכו, יש תקווה, אז אנחנו מחכים.

יש גייס חמישי שלא מוכן לקבל מרות מאף אחד, והם יודעים שהם מדביקים, והם יודעים שבגלל זה גם אנשים מתים, אבל להם זה לא אכפת בשבילם זה למות על קידוש השם, איזה שם לעזאזל?

בתי ספר ריקים ונטושים, תלמודי תורה מלאים. שם נדבקים לדעתם פחות מאשר בבתים,והכל נראה שם בשחור לבן.

עסקים קורסים, כבר שנה שבתי הקולנוע סגורים, ותאטרון האבסורד הוא התיאטרון היחיד שההצגה בו מתקיימת ללא הפסקה. עכשיו האומנים מסתגלים לשיר בזום ולהאמין שמאחורי המחשב באמת מקשיבים להם, אין מחיאות כפיים, ואין תרועת קהל. כך בדיוק עם המורים, שנת הלימודים אבודה, כולם יודעים.

הציבור כבר עייף , ולא רואה את סוף המלחמה למרות ההבטחות שנראות כעת כאחיזת עיניים. הוא נאחז בכל תקווה קטנה. הנה הגיעה תחמושת בצורת חיסונים. הוכרז על כך בקול תרועה רמה בכל אמצעי התקשורת. עכשיו ניתן לנצח את המלחמה, ולהביס את המגפה על כל המוטציות שלה.

אנחנו במקום הראשון בהתחסנות ,הידד! אך למה גם במקום הראשון בתחלואה?

זה אויב שרואה ואינו נראה. אכזר ובלתי מתחשב לא בטף ולא בזקן. אז למה לא נערכנו למלחמה הזאת? רק מקווים לנס שהאויב יוכרע.

אומרים אחרי הבחירות ישתנה הכל, אשרי המאמין.

אני הולך לי ברחוב הנטוש של השכונה, פני עטויות במסכה. שני חיסונים ואישור מודפס הם התקווה שאני לא אפגע. מולי רץ אדם את ריצת הבוקר שלו, ומנופף לי בידו, וכבר מתרחק אל מעבר לאופק.

השקט כאן מתעתע. הכל נראה כאן בשבת כמו סרט מלחמה בשחור לבן .

30.1.2021

תגובות

גלי צבי-ויס / סרט מלחמה בשחור לבן / 05/02/2021 07:44

אהובה קליין / שמואל היקר. / 05/02/2021 09:44

אתה כותב בכישרון רב ומתאר באופן ציורי ונפלא את כל המצב העכשווי והעגום-

את האכזבה ואת הכאב הרב.

ואכן הדבריים מאד מרגשים.

אך מדבר אחד רובנו מתעלמים:

וזוהי יד אלוקים!

מיעקב אבינו למדנו[כאשר עשיו בא לקראתו עם ארבע מאות איש- להילחם נגדו-

מה יעקב עושה?

הוא מתכונן בשלושה מישורים:

א] דורון- מכין מתנה לעשיו- צאן. וכ"ו.

ב] מלחמה- מתכונן גם להילחם נגדו- כאשר מחלק את כל מה שברשותו- לשלוש קבוצות.

ג] תפילה ["קטונתי מכל החסדים"]

השאלה שלי: מדוע אנחנו לא מבינים- שיש כאן יד אלוקים? מדוע אנחנו שוכחים - מי מנהיג את העולם?

הרי כולנו בידי ה'- המושך בחוטים.

לא לחינם אומר הנביא ירמיהו:

"כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם". [ירמיהו ב,י"ג] אין מים- אלא תורה.

ובפרשת "בשלח" נאמר:

"וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ"

[שמות ט"ו, כ"ו]

עם ישראל - יש לו שליחות- להאיר לעולם אור גדול וזה יעשה - לא רק על ידי חיסונים אלא: על ידי אחדות בעם ואהבת חינם והתחברות לשורשים- התורה הקדושה- שהיא מלשון הוראה- המדריכה אותנו: כיצד לחיות נכון בארץ ישראל.

שבת שלום ובשורות טובות.

בברכה

אהובה.