היום ששינה את חיי/ש.כהן
כרעם ביום בהיר קיבלתי את הידיעה, שסוגרים את המפעל וכולנו מפוטרים.
עשר שנים עבדתי שם. התחלתי כמהנדס צעיר לתכנון מתקני ייצור, והתקדמתי עד לתפקיד מנהל מחלקת הייצור. נשלחתי לגרמניה לבחון רכישה של מכונות חדשות. עבודה היתה בשפע. חמישים העובדים האמינו, שיש להם ביטחון כלכלי מובטח, ואז הגיעה ההודעה הלקונית ״המפעל ייסגר ביום שישי הקרוב״.
נקשתי על דלתו של מנהל המפעל. לא היה מענה. פתחתי את הדלת ,וגיליתי שהמנהל לא נמצא.
״איך הוא לא מתבייש״ חשבתי.
מה עושים עכשיו לעזאזל ?איך אני חוזר הביתה?
נזכרתי, שאף אחד לא מחכה לי. חמש שנים עברו מאז, שנפרדתי מיעל.
היא זו שהחליטה לעזוב את הבית. הגירושין היו מהירים, אולי גם בגלל שלא היו לנו ילדים.
אספתי את חפציי, שכללו גם את המחשב האישי, ויצאתי משערי המפעל . אפילו לא הסבתי מבטי לאחור .
התנעתי את המכונית, ונסעתי הביתה.
במשך חצי שנה ניסיתי להתקבל למקומות עבודה חלופיים, ושלחתי קורות חיים. הגעתי לראיונות, והתשובה היתה שלילית . הייתי מיואש . חייתי מדמי אבטלה, והשתמשתי בכספי הפיצויים שקיבלתי כדי לא לרדת ברמת החיים שהורגלתי אליה.
אתמול, כשהגעתי הביתה, חיפשתי את העיתון שמונח היה בכניסה לבית מדי יום ביומו. הרמתי אותו, פתחתי את הדלת, ונכנסתי פנימה.
התיישבתי על הספה בסלון, והייתי מאד מדוכדך. פתחתי את העיתון, ואז ראיתי את המודעה: מודעה רגילה בגודל בינוני במרכז העמוד במדור דרושים.
״דרוש מהנדס מכונות לתפקיד בכיר בחברת הייטק שנמצאת בברלין. תנאים מצוינים למועמד המתאים. על החתום אלחנן שדה". כך נוסחה המודעה.
"אלחנן שדה", אמרתי לעצמי, אני מכיר אותו, למדנו יחד באותה המגמה בתיכון. דווקא היינו חברים טובים. אני מקווה, שזה הוא ולא אחר.
מה יש לי להפסיד עכשיו? ששה חודשים אני מחפש עבודה, מאז שהמפעל נסגר, ורק התאכזבתי.
צלצלתי למספר שהיה רשום במודעה.
״שלום , אפשר לדבר עם אלחנן שדה ? זה בקשר למודעה״ אמרתי.
״הוא לא נמצא כעת ״ נשמע קול נשי מעברו השני של הקו. זו הייתה המזכירה.
"איך אפשר לעזור?" שאלה.
"רציתי להגיש מועמדות לפי המודעה המופיעה בעיתון." עניתי .
"תגיע מחר בשעה שש בערב לראיון, ותביא איתך קורות חיים והמלצות" .
"או קיי, אגיע מחר בשש בערב, תודה רבה". התרגשות והתלהבות כאחד ניכרו בקולי.
הלכתי למטבח, והכנתי לי קפה הפוך. חזרתי לסלון, והפעלתי את הטלוויזיה
באמצעות השלט. ראשי היה טרוד במחשבות כיצד להגיע לראיון. איך תיראה הפגישה שלי עם אלחנן שדה , האם הוא זוכר אותי בכלל? האם זה אלחנן שאני מכיר? אין לי כבר כוח לחפש מקומות עבודה נוספים. אולי עכשיו אצליח להתקבל לעבודה.
מה לספר שם? הרגשתי עייפות רבה, והחלטתי ללכת לישון. למחרת בבוקר
קראתי את העיתון, וצפיתי בסרט שהוקרן בערוץ הסרטים. הזמן הזדחל בעצלתיים .
בשש בערב התייצבתי במשרדי החברה. הבאתי איתי את כל המסמכים, וחיכיתי בקוצר רוח לפגישה עם אלחנן שדה.
"הכנס בבקשה" אמרה המזכירה, שישבה בכניסה לחדר המנכ"ל . נכנסתי לחדר, ואז קפאתי על מקומי. על כיסא המנכ"ל ישבה יעל .
שנינו הסתכלנו זה בזו, והמילים נעתקו מפי.
יעל התעשתה ראשונה.
"בועז מה אתה עושה פה?" שאלה. הסתכלתי על יעל גרושתי. אישה נאה מאד.
לבושה בטוב טעם, חליפת מנהלים בצבע אפור בהיר. מאופרת למשעי.
על שפתיה היה מרוח אודם בצבע אדום בוהק, שהדגיש את יופייה.
"סגרו את המפעל שבו עבדתי, ואני כרגע מובטל. קראתי את המודעה, והחלטתי להיענות לה. היה כתוב שם להיות בקשר עם אלחנן שדה. מה איתו?"
"אלחנן שדה כבר לא עובד כאן יותר , אני החלפתי אותו"
"אז אני מבין שאת המנכ"לית"
"כן", אלחנן שדה לקה באירוע מוחי לפני שבוע, והוא מאושפז בטיפול נמרץ באיכילוב. מועצת המנהלים של החברה החליטה למנות אותי למנכ"לית החברה".
באותו רגע לא הקשבתי לה, ורק הסתכלתי עליה . אותה אישה יפה שאהבתי,
שאיתה רציתי להקים משפחה. כל כך רציתי שהיא תאהב אותי. מהר מאד הבנתי, שיעל השקיעה את מרצה בעבודה, יצאה מוקדם בבוקר, וחזרה מאוחר בערב.
אט אט הבנתי, שהפכתי פחות חשוב לה. העבודה הייתה כל עולמה . בכל זאת אהבתי אותה, והייתי מוכן לקבל זאת, אמנם לא בשוויון נפש. יום אחד היא קיבלה החלטה להיפרד ממני.
"אני רוצה להתגרש " אמרה ולא פירשה.
תוך מספר ימים היינו ברבנות, ונפרדנו. הייתה לי תחושה מוזרה. לא הבנתי מדוע רצתה להיפרד, אבל כן הבנתי, שזה עדיף מלחיות עם מישהי שלא אוהבת אותך.
"מה עבר עליך בחמש השנים האחרונות? " שאלתי .קולי נשמע מהוסס מה.
"שום דבר מיוחד, אני עובדת ללא הפסקה".
"הכרת מישהו אחר במקומי?"
"למען האמת, לא . כל מי שיצאתי אתו לא נראה לי".
"ומה איתך?" שאלה מבלי להרים את מבטה מהמסמכים שהנחתי לפניה.
"יצאתי לכמה דייטים, אבל זה לא זה . אף אחת לא יכולה להחליף אותך".
יעל לפתע הישירה מבט אלי ושאלה "למה"?
"כי אני עדיין אוהב אותך." אמרתי בלחש.
יעל שתקה, והמשיכה להתעמק במסמכים שנתתי לה .
"אתה תהיה מוכן לעבור לברלין ?" שאלה.
" כן בוודאי, זה כתוב במודעה" עניתי.
"אפשר להזמין אותך לארוחת ערב? שאלה מבלי להניד עפעף.
לרגע הייתי נבוך. תמיד חשבתי שזה מתפקידו של הגבר להזמין.
"בשמחה" עניתי .
"תגיע אלי הביתה מחר בשמונה בערב".
"בסדר, אגיע ", אמרתי בהתרגשות, וקמתי ממקומי. לחצתי לה את היד.
היד שלה הייתה חמה, ולא רציתי לעזוב אותה.
למחרת בשמונה בערב התייצבתי בפתח ביתה. הייתי לבוש במיטב הבגדים שהיו לי , התבסמתי בבושם "ארמיס" שזכרתי שהיא אהבה. יעל פתחה את הדלת, ונראתה זוהרת מתמיד .
"בוא תכנס". אמרה.
נכנסתי, והבטתי סביב. הבית היה צנוע, אך מרוהט בטוב טעם.
"בוא שב, הכנתי ארוחה שבוודאי תאהב".
מזגתי בשתי כוסות יין אדום מהבקבוק, שהיה על השולחן.
הגשתי לה כוס אחת.
"בואי נעשה לחיים", אמרתי , והתרגשות שוב ניכרה בקולי.
"לחיים" היא אמרה, כשהכוס אותה החזיקה נשקה לכוס שלי .
אכלנו את המטעמים שהכינה. זה הזכיר לי את התקופה שהיינו נשואים.
יעל הייתה בשלנית מצוינת.
לאחר הארוחה התיישבנו על הספה שבסלון. יעל ישבה לידי. לא יודע איך זה קרה, ופתאום מצאנו את עצמנו מחובקים . קרבתי את שפתי לשפתיה, וחתמתי אותם בנשיקה ארוכה .
"תודה על הארוחה הטעימה, שהכנת " אמרתי. הרגשתי מאושר באותו רגע.
"אתה מוזמן לבוא כל יום" אמרה.
"אני לא מאמין למשמע אוזני " חשבתי בליבי.
"יעל אני אוהב אותך, אני רוצה לחזור אליך, ולהיות ביחד כמו פעם."
יעל שתקה, הביטה ברצפה לכמה שניות, ואז הסתכלה אלי ואמרה:
"ביום ראשון אתה טס לברלין. שכרנו לך שם דירה ".
לא ציפיתי לתשובה הזאת.
"מה יהיה אתנו?" שאלתי כשנימת אכזבה ניכרה בקולי.
" אני אבוא לבקר אותך שם לפחות פעם בחודש."
שתקתי. ולא ידעתי מה להגיד.
פתאום לא רציתי לנסוע לברלין. לא רציתי לעזוב אותה.
"אני מבין שהתקבלתי" אמרתי.
"כן , ואני שמחה בשבילך". יעל שלחה את ידה, וליטפה את פניי.
קמתי מהספה , ויעל קמה אחרי. הסתכלנו זה בזו, ואז התחבקנו, ונישקתי אותה. זאת הייתה הנשיקה הארוכה ביותר שהתנשקתי אי פעם עם בחורה.
"נתראה בשדה התעופה ביום ראשון ליד הדלפקים של לופטאנזה בשעה שמונה בבוקר." אמרה .
"את באה איתי? שאלתי. כל כך ציפיתי לתשובה חיובית.
"כן , בפעם הראשונה כדי להכיר לך שם את החברה ואת צוות העובדים".
שמחתי שיעל תבוא איתי . פתאום חשתי, שהיא האישה של חיי. אני אעשה הכל כדי להחזיר אותה אלי.
"נהדר , אני אחכה לך בכיליון עיניים" אמרתי. הרגשתי בעננים באותו רגע.
"אתה רוצה לבוא איתי מחר"?
"לאיפה?" שאלתי בסקרנות.
"לבית חולים איכילוב . לבקר את אלחנן שדה".
או אז הבנתי, שביום בו נתקלתי במודעה, זה היה היום ששינה את חיי.
