חרטה/ש.כהן
"יגאל, חייבים לסיים להכין את הצעת הפרויקט עד חצות, אחרת נפסיד אותו" – שיחת הטלפון שקיבלתי מהבוס, ערערה את מצב רוחי, והכניסה אותי ללחץ.
"היום יום ההולדת של דנה אשתי", הרהרתי ביני לבין עצמי . הבטחתי לה לחזור מוקדם הביתה ולחגוג יחדיו את האירוע .
"האם אין אפשרות לדחייה של יום אחד?" שאלתי את דוד מנהל החברה. דוד בוגר יחידת 8200 הקים את החברה לפני שנתיים. איש כריזמטי מאד בן ארבעים. אני התחלתי לעבוד בחברה רק לפני חודש, ואסור לי לאכזב אותו עכשיו.
"לא, לצערי, אם לא נגיש את ההצעה שלנו עד היום בחצות, אנחנו ניפסל מלהשתתף במכרז. אתה יודע על כמה כסף מדובר, נכון? אסור לנו הפסיד את זה." קולו היה מתכתי וקר ולא השאיר שום אפשרות מלבד להישאר ולסיים לכתוב את ההצעה .
אני ידעתי שאין סיכוי לסיים את ההצעה עד ארבע אחר הצהרים. זו השעה בה הבטחתי לדנה אשתי לחזור הביתה כדי לחגוג איתה את יום ההולדת שלה.
"דנה – אני מתנצל , אני חייב להשאר בעבודה. אנחנו חייבים לסיים להכין את הצעת הפרויקט עד חצות אחרת הוא יבוטל. נצטרך לחגוג מחר" – שלחתי לדנה אשתי הודעת וואטסאפ בלב כבד. לא היה נעים לי להתקשר אליה. אני יודע איך זה היה משפיע עליה אפילו אם היא לא היתה אומרת מילה.
דנה היתה אשה למופת, נאה מאד, ותמיד מטופחת. מורה בבית הספר היסודי בשכונה כבר שתיים עשרה שנים. תמיד משרה שלווה ורוגע , והתלמידים אהבו אותה. אני הערצתי אותה. תמיד אמרתי לעצמי שאני בר מזל, שיש לי אישה כזאת.
את המתנה, שקניתי לה ליום ההולדת שלושים, הסתרתי מפניה. הייתה זו טבעת עם אבן יהלום מרשימה מאד. אני מכיר את הטעם שלה , והיא היתה מאד מוצאת חן בעיניה.
"עכשיו צריך לדחות הכל" הרהרתי, ופני נפלו. חשבתי רק על דנה , ואיך היא תגיב?
דנה לא ענתה לווטסאפ ששלחתי . ראיתי שהיא קראה את ההודעה .תהיתי למה היא לא מגיבה . ידעתי שזאת תכונה שלה . לעולם לא מתווכחת איתי . מקבלת כל דבר שאני אומר . אבל כשהיא כועסת היא שותקת . הדבר לא נתן לי מנוח, ולא יכולתי להתרכז בהכנת הצעת המחיר ומפרט הפרויקט. מזגתי לעצמי כוסית ברנדי מבקבוק, שעמד על הארונית שבחדרי, מנסה להמתיק את הגלולה.
נזכרתי בגעגוע בסיפור אהבתנו. כיצד הכרנו דרך אתר הכרויות, וכשנפגשנו, ידעתי שאיתה אני רוצה לחיות את כל חיי.
חמישה חודשים מאז שהכרנו הצעתי לה נישואין . דנה הסכימה . היא היתה אז בת עשרים ושמונה ואני בן שלושים וארבע. כבר שנתיים אנחנו נשואים, והאהבה פורחת בינינו. את הגדלת המשפחה החלטנו לדחות לעוד שנה .
"אני כל כך אוהב אותה", הרהרתי , זה ממש לא מגיע לה..
"דנה, האם זה בסדר שנחגוג מחר את יום ההולדת שלך ?" שלחתי עוד ווטסאפ.
דנה לא ענתה .
נשארתי לעבוד כמו מטורף, ובלהט העבודה על הצעת הפרויקט שכחתי מדנה ומיום ההולדת שלה.
לקראת שתיים לפנות בוקר סיימתי סוף כל סוף את ההצעה הפרויקט, ושלחתי את כל החומרים שהכנו להנהלת החברה בניו יורק. הייתי תשוש, ועיניי היו טרוטות .
"מסכנה דנה , בטח הלכה לישון" אמרתי לעצמי . באותו הרגע החלטתי לחזור הביתה. הכנתי לי עוד כוס קפה שחור, כדי שלא ארדם בדרך. הנסיעה ברחובות הריקים נראתה לי פתאום נצח ,היה זה לילה חשוך ואפילו מפחיד.
פתחתי את דלת הבית במפתח שהיה ברשותי, ונכנסתי הביתה בשקט מוחלט . היה אור רק במטבח. הערכתי שדנה ישנה, ולכן לא קראתי לה . בשולחן במטבח ראיתי שני פמוטים ועליהם נרות לבנים . השולחן היה ערוך לארוחת ערב, ובאמצע השולחן היתה עוגה שדנה הכינה.
ליבי נצבט, והבנתי שדנה חיכתה לי . היא רצתה שנחגוג יחד את יום ההולדת שלה בארוחת ערב שהיא הכינה, היא לא ידעה על המתנה שקניתי לה, ואני איכזבתי אותה. לא הגעתי לחגוג איתה את היום החשוב בחייה . "איך יכולתי לעשות לה את זה? מה היה קורה אם הייתי אומר לבוס שאני חייב לצאת ויהי מה. האם החברה בניו-יורק לא יכלה לחכות עוד יום?"חשבתי לעצמי, חשתי חרטה עצומה, במיוחד שזו הפעם הראשונה, שפגעתי בדנה אשתי האהובה בצורה כל כך בוטה.
הנחתי את הטבעת שהיתה ארוזה בקופסה קטנה אדומה ולידה הנחתי את כרטיס הברכה שכתבתי לה, ואז נגשתי לחדר השינה בשקט מוחלט , פתחתי את הדלת, וראיתי אותה ישנה . השלווה היתה נסוכה על פניה. נשכבתי לצידה ובהיתי בתקרה . לא ידעתי מה לעשות ברגע זה. רציתי רק לקבור את עצמי.
"איך עשיתי לה את זה" הרהרתי ביני לבין עצמי. "למה?", ובעדינות ליטפתי את כתפיה. דנה כלל לא ישנה, וכשנכנסתי לחדר היא הסתובבה אלי, והביטה בי בעיניים דומעות, ולהפתעתי אמרה:
"זה בסדר יגאל , יהיו לנו עוד הזדמנויות לחגוג".
לחיבוק והנשיקה, שנתתי לה אז באותו הרגע, היה טעם מיוחד מאד.
