הזיכרון האחרון - חלק ב'

הזיכרון האחרון/ש.כהן - חלק ב'

״תקשיב, אני מאד אוהב את אבא, אבל אי אפשר לדחות את הפגישה. האלטרנטיבה - ביטול העסקה וזה הפסד של מיליונים״.

״אתה יכול להישאר איתו עד שאני אחזור מניו יורק?" שאל את ערן, כשידיו מגרדות את שער ראשו.

״אני בעוד חמש שעות יוצא לפעולה מבצעית סודית. לא יכול לפרט מעבר לזה״. ענה ערן, ניכר כי היה נרגש מאד.

״אוקי, אני אנסה לעשות משהו עם האמריקאים, אני חוזר לאבא עכשיו, אבא במחלקת טיפול נמרץ, שמור על עצמך״. ענה נועם.

״תודה, אני אתקשר אחרי המשימה״. ענה ערן בהתרגשות מה.

נועם החליט לחזור לתל אביב. צלצל למזכירה שלו, וביקש שתקשר אותו עם משרדי החברה בניו יורק.

ההסבר של נועם לגבי מצבו של אביו התקבל דווקא בהבנה רבה בניו-יורק, וזה הפתיע לטובה את נועם .

נועם החנה את מכוניתו בחניון של בית החולים. קשה היה למצוא חנייה, כי כמעט כל המקומות היו תפוסים. המחנק והאור העמום בחניון הכבידו על נועם שגם כך הרגיש מועקה בעקבות מצבו של אביו. לאחר כחמש דקות של נסיעה בחניון מצא סוף סוף מקום פנוי. נועם החנה את מכוניתו,  ועלה מיד למחלקת טיפול נמרץ.

״סליחה, אני הבן של משה אברהמי. אפשר לדעת מה מצבו?״ שאל את הרופא התורן של המחלקה.

ד"ר אברהם צור, הרופא התורן, גבר בגיל העמידה, קרח, לבוש בבגדים ירוקים ועליהם חלוק לבן החזיק בידו את התיקייה של משה אברהמי.

״הוא הגיע במצב קשה מאד, ויש כנראה פגיעה מוחית. כרגע הוא מונשם ומורדם, ואנחנו מנסים לייצב את מצבו.

משה אברהמי, אביהם של נועם וערן עלה לארץ בנערותו מפולין מיד אחרי המלחמה במסגרת עליית הנוער. משה איבד את כל משפחתו בשואה, ובדרך נס ניצל. כנער בודד למד בפנימייה בה גם בילה את שנותיו הראשונות בישראל. הוא היה גבר תמיר  וחזק, ולא בחל באף עבודה.  עוד בצעירותו התבלט  כנער חסון, והתנדב תמיד לכל מטלה שהיה צריך לבצע בפנימייה. עם השנים התקדם במפעל הרהיטים שבו עבד, והגיע לתפקיד של מנהל עבודה. בגיל עשרים ושלוש פגש את בלהה ילידת תל- אביב. האהבה ניצתה ביניהם, ותוך חודשים ספורים החליטו להתחתן. נעם וערן היו פרי אהבתם. בלהה אשה נאה מאד גידלה את התאומים לתפארת, והיא היתה להם למושא הערצה. לפני כשנתיים  חלתה בלהה בסרטן, ותוך מספר חודשים נפטרה.

מאז מותה של אשתו משה היה צל של עצמו. נועם וערן תמכו בו. ביקרו אותו, והיו איתו בקשר יום יומי. משה הפך אט אט לסיעודי. לפני שנה שכרו עבורו מטפל פיליפיני. פרננדז טיפל במשה במסירות רבה מאד, ודאג לו כאילו היה אביו מולידו.

נועם נע הלוך ושוב במסדרון המחלקה , והרגיש אי שקט, ליבו ניבא לו רעות.

"נועם  אברהמי, אתה הבן של משה?" שאל הרופא בחלוק הירוק שיצא מחדר הניתוח.

"כן" , ענה  נועם.

"צר לי, נועם, עשינו את הכל אבל אביך לא שרד. הוא נפטר לפני כמה דקות". הרופא  דיבר בלחש, תוך שהוא מישיר מבט אל נועם.

נועם שתק. ניגש לרופא, ולחץ את ידו.

"אני מבין, ואני מודה לכם על כל המאמצים שעשיתם" ענה נועם בפנים חתומות.

נועם יצא למסדרון וצלצל ליונית אשתו.

"יונית, יש לי בשורה מצערת אבא נפטר לפני כמה דקות." ניכר כי התאמץ לומר את המשפט, וקולו רעד.

"תחזיק מעמד נועם" ענתה יונית, ואז שתקה.

"מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?" שאלה.

ההמשך יבוא..