הכל התחיל עם אנה-השכנה בכניסה השלישית: גבוהה, שדופה, תמיד עם סיגריה בפה וכלב ביד. הכרתי את אנה כשחזרתי ארצה, לפני שמונה שנים וחזרתי לגור בדירת ילדותי לשנה (כך אמרתי), עד שאחליט אם אני נשארת או חוזרת לעיר הגדולה מעבר לים.
בליבי ידעתי כבר אז שאינני חוזרת לשום מקום: שני חתולי האפורים, הגזעיים,המפונקים והטפשים, מיסטי וויוה עשו עליה אתי. אני- יכולתי לחזור לעיר הגדולה-אבל הם- לא. כלומר- הם כן, אבל יהיו חייבים להכנס להסגר למשך 6 חודשים, אז פ—ל—י--ז!!! לי לא היה רצון ולא היה כסף להיכנס להרפתקה כזו. מחוסר ברירה החלטתי שתל אביב תהייה ביתי בינתיים, למשך חייהם של חתולי. מטורף לגמרי- הזוי אפילו- אבל עובדה.
אנה ראתה אותי מגיעה, עם חמישים מזוודות, עשרים שקיות פלסטיק של אמ אנד אס, ומעל לכל- עם שני כלובים ענקיים של בעלי חיים, בהם נהמו בני המלכות הפרוותיים שלי.
אנה נעצרה בין הממטרות בגינה השדופה, נרטבה כולה, ובקולה אפוף העשן שאלה אותי "מה יש בכלובים?". התפתיתי לרגע להצהיר על נחשי אנקונדה מזאיר, אך היא לא נראתה כבעלת חוש הומור, ולכן עניתי לקונית: חתולים ונפניתי לגרור את עשרים שקיות הפלסטיק מחוץ לטווח הממטרות.
אנה לא הרפתה: "במה את מאכילה אותם?" שאלה, עיניה נוצצות בברק מסוכן. עניתי לה שהם אוכלים מזון מיוחד, כי ויוה חולת כליות. היא לא ויתרה: כשתאכילי אותם, אמרה, תתני קצת לחתולי החצר. גם הם רעבים"
תבינו: אין לי ולחתולי החצר שום לשון משותפת. חתולים גזעיים הם משהו אחר-כמעט בני אדם, ועוד מלכותיים!! פחיסטנים ישראלים- הם משהוא אחר לגמרי:מין מטרד ציבורי מזה רעב, הגובל במזיקים ברי הדברה- ועדיף להתעלם ממנו ולעבור לצד השני של הכביש כדי לא לחשוב מחשבות רעות!! (כך חשבתי לי אז).
התבוננתי ברעבים של אנה: היו שם לפחות עשרה, מסתובבים בין רגליה, מתחככים בנעליה ומשמיעים קולות גרגור של קטנוע בן 50 CC.
לא הייתה לי שום כוונה להתעסק איתם. בכלל, בעיר הגדולה שמעבר לים לא ראיתי חתול רחוב מימי: חתולים כן- חתולי רחוב-לא! אתם יודעים- אפילו קראתי פעם בעיתון לאומי מכובד כי בסקר שנערך שם, גילו שיש יותר בעלי חתולים מחתולים !!! כנראה שהם עושים Time Share עם החתולים שלהם.
עליתי לדירונת שלי (עלות שיפוץ: 50,000 €) והנחתתי את השקיות במטבח. הסבלים העלו את 50 החבילות ואני נתתי למלכותיים דרור להסתובב בדירה. האכלתי אותם, ופתאום עלו מול עיני 20 עינייהם הרעבות של הפחיסטנים .
שמתי בצד כמה כוסות של גרגרים (מיוחדים, לחולי כליות, אם לא אכפת לכם!!) ושכחתי מהם.
לא עברו שעתיים, והאינטרקום שלי מצלצל: וקול מעושן פוקד עלי להביא מזון לרעבי החצר.נחלצתי מזה- כך חשבתי, בתואנה שחפפתי ראש ואני עם מיגרנה ענקית. שכה יהיייה לי טוב- תוך שעה פיתחתי את אם כל המיגרנות. אין פלא בכך, מאחר וממה (אמא שלי שתחייה) עלתה בטלפון לתת לי הוראות מה לעשות, איך להתארגן, את מי להזמין וכ"ו. 25 שנים היא חיכתה לרגע הזה- להתנקם בי על 25 השנים שהתחמקתי ממנה בנכר. כמעט לקחתי את המטוס הראשון חזרה לעיר הגדולה מעבר לים, אבל נזכרתי שהנסיכיים נשארים כאן, וירדתי מזה.
באמצע הלילה ירדתי 4 קומות בלי מעלית להוריד את הפח- תענוג שנמנע ממני כל השנים בגלות. לא היה לי לב לא לקחת אתי את שקית הגרגרים. חשבתי שפעם אחת אפשר להראות נדיבות לב לחי ולצומח במדינת ישראל.
פתחתי את דלת הכניסה לצאת עם הזבל- ומולי נגלה מחזה מדהים: 15 חתולי רחוב, בצבעים שונים, בגילים שונים וממינים שונים זכרים נקבות וכל מ ה שבין- יושבים בחצי עיגול –ארכיטקטוני ומדוייק-מול דלת הכניסה שלי, כמו אריות מאולפים בקרקס ,ומחכים, בלי מילה. בלי יללה. בלי נפנוף קל שבקלים של זנב חתולי!!!
פיזרתי את הגרגרים בשורה על השביל- והשקט האצילי התרסק ברעש של צריחות ונשיפות וכפות ידיים עם ציפרניים ענקיות עפות לכל הכיוונים: תוך 3 דקות לא נשאר גרגיר. ואז הם שוב התיישבו בחצי עיגול.
כל הסיפור קרה לפני כשבע שנים. היום- אחת לחודש יוצאת ממני הזמנה טלפונית לארז, בעליה הנחמד של חנות החיות שלי, לשק גדול ( "....תן לי את הטוב ביותר שיש לך ב-18 קילו, כי את הזבל הזול מלפני חודש גם מזי הרעב ממספר 16 לא אכלו, והם אוכלים אפילו את עיתון " הפורע"!!" ותדאג לתת לי הנחה כמו ברוטוויל...)של אוכל חתולים משובח.
וכל ערב בשעה 23.00 אני יורדת כמו "טטלה", ארבע קומות בלי מעלית, ומאכילה 24 חתולי חצר, או אולי 36 מהם, פלוס כל חבריהם המזדמנים. ואני שומעת את בת הקול העוברת ברחוב: "חברה, במספר 14 יש איזו משוגעת אחת שמאכילה ב"ספורטמיקס" ולא סופרת), וחוזרת לישון עם הרגשה שהצלתי את העולם.
מיסטי וויווה המלכותיים עברו מזמן לגור אצל החתול הגדול בשמיים.
במקומם, גרים בדירתי(€50000 עלות שיפוץ- וכבר צריך להחליף ברזים, וחשמל, ומטבח), שלשה פחיסטנים שנפלו לבור השמנת שלי: אלה הגיעו אלי כגורים בני שבוע, שניים ביחד, ואחת לחוד- כי בשכונה עברה כאש בין עצי היער השמועה שאני- לחתולונים לא נותנת למות- כי אני מכשפה!! אני חושבת שעד היום ניצלו אצלי אולי שלושים קטנטנים חסרי תקווה, שהפכו לפורעים רציניים מאד- את יללות הקרב של "בוגרי חדר האמבטיה שלי" אני מזהה בין כל האחרים. כך ניצלו שני המכוערונים שתפסו מגורי קבע בסל הכביסה- שחור לבן עם נשמת זהב ואינטילגנציה של גאונים, ואחת יפהפיה- הפרינצסה שמתגנבת לכרית שלי עם בוקר. לזו יש אופי של "קוגל" (בת למשפחה יהודייה אמידה בקייפ טאון, למי שלא יודע) והיא באמת יודעת לשלוף זוג טפרים כשצריך.
וחתולי החצר? היום כולם שמנמנים (איך לא!!!), כולם יפהפים, כולם מחכים כל ערב, במעגל, לחיבוק, לליטוף, למילה- ולא לאוכל!!! אלה כבר אינם מתנפלים ע הגרגרים- כי תמיד יש להם.למדתי מהפרוותיים האלה כי לא היופי הקובע- אלא האופי: הנה מומו שתום העין, המאמץ כל חתולון קטן ויתום, ומנסה להניק אותו ולשמור עליו, ומימי המעוקרת- שהיא דור שישי לחתולים של פלאפי, הפולה פרעושים משני גורים חדשים.
היה גם תולי- שניצל בגיל שבועיים ממוות בטוח, ועבר דירה לדירתי, ובלילה מר ונמהר אחד יצא לחצר לנשום עשב, ונדרס ע"י נהג פרוע פגע וברח, ושבר את לבי. והנה צ'יף, מלך החצר...ששרד שמונה שנים קשות, ואז אמצה אותו עדה... ולינדה, וממלו.....וכל האחרים...
כולם נשמות טובות. והם הוציאו בתוך חלק מאתנו משהו רך וטוב:סביבם התפתח "חוג האוהבים"- שבשכונה- אותם מוזרים, כמוני, שבידם תמיד כלי נשק: שקית מזון ומפתח לברזים. תארו לעצמכם: אנחנו אפילו מדברים אחד עם השני/יה: מדברים עם אנשים שאיננו מכירים, ומוצאים אחווה נפלאה, באמצע עיר גדולה, מלוכלכת ומנוכרת. אנחנו מסייעים אחד לשני, ומעבירים מידע על ה"אויבים"- אותם שונאי חתולים שלא יהססו להשמיד להרוג ולאבד....
אפילו החצי הטוב יותר שלי, מבעד לנהמות "אין לי כוח יותר" מסווה חיבה גדולה שהתפתחה בו לקרועי האוזן ומרוטי השפם שם למטה. ראיתי אותו,
כשחשב שאיני רואה, מחלק עמם פרוסת סלמון מעושן וחתיכות דג.... אבל הוא מכחיש-אז שיהייה...
ואני- נשארת כאן בינתיים, כי בעיר הגדולה שמעבר לים אין לי 24 (או אולי 36) חברים טובים על ארבע, המשמחים את ליבי כשעצוב לי, ומחלקים את שמחתי כששמח לי ומזכירים לי כי מותר האדם מהבהמה היא יכולתו לראות מעבר לצורה החיצונית- אל הנשמה האנושית ואל הנשמה החתולית.
והוספתי דיבר לעשרת הדיברות: ואהבת לחתול כמוך, ויהיו ימיך על האדמה טובים יותר ורכים יותר, כי מי שאוהב חיות, אוהב גם בני אדם!!!.ואולי כח האהבה הזה הוא, הוא הניצוץ האלוהי בכל אחד מאיתנו- ומי שיש לו אהבה כזו- יש לו אהבה ליקום, ויש לו גם תקווה לעולם טוב יותר, ומקום בלב לאהבות גדולות וגם לאלה הקטנטנות.........
