פולשת

בדיוק ברגע בו מתגלה קרן אור מכוונת, היא פולשת לחלומו. היא יפה וצעירה תמה ורכה, בתולית ומפתה עם גשר ברזל בשיניה ונוגסת בו ובחלומו.

הוא כל כך מתאמץ להיכנס עמוק אל תוך החלום, ואט אט לתפור אותו לכדי מציאות, אך הפצעתה משום מקום סוחפת אותו למחוזות שאין הוא רוצה להיות בהם, אולם ידו לא משגת לעמוד אל מול קסמה וכוחה הממגנט וכשהוא נלכד היא מתפוגגת עם חלומו ומותירה אותו לבדו.

תמיד רגע לפני מימוש בחייו של האיש החולם מתדפקת בביתו הפיה הטובה ונוגסת בחלומו. הוא לא מסוגל להכניע אותה הוא לא מצליח לנצח אותה היא חזקה ממנו והוא חלש מולה, ולצערו, כל חלומותיו עכשיו מסתכמים באתגר לאדות אותה מתודעתו, מה שגורם לה להימצא נוכחת  עוד יותר. הוא הכריז מלחמה אך היא תמיד מנצחת, הוא אינו מוותר אך היא מנצחת. מין הסכם סמוי שכזה: " לך המאבק - לי הניצחון".

האומלל לא מצליח להשלים את הספר של חייו, את היצירה שהוא כל כך חולם להוליד , חיי יצירתו הפכו למלחמה אחת גדולה ומתישה.

דפיקה על הדלת, צלצול פעמון ללא הודעה מוקדמת או אישור הגעה היא תמיד מוצאת את הסדק הנסתר לצעוק לתוכו: "אני כאן, הגעתי!" עם חיוך של זונה.

הוא עייף ומתוסכל אך לא מוותר, הוא תוהה לעוד רגע אם עוד ינצח ויצליח לכתוב את הספר מבלי שהיא תצליח להיכנס ולנגוס בו. הוא שונא אותה, אך הוא  אחריה כמסומם.

הוא החליט להגיף את התריסים, לסגור את כל חלונות הבית, הדלת ואפילו את החתול השאיר בחוץ. גשם ברקים ורעמים בחוץ אולי היא לא תגיע ואולי עכשיו הוא יצליח להשלים את הסיפור ואולי היא תישן מוקדם ולא תחשוב לקפוץ לביקור. הוא לא רוצה בה, אז למה לעזאזל הוא פותח לה את הדלת. היא באה, משכיבה אותו לוקחת ממנו את כוח היצירה ומשאירה אותו מרוקן. אין לו שום נשק מולה. כאילו אומרת לו: " אתה ראית אותי, אכלת אותה, אין לך סיכוי לתפקד באופן עצמאי כל עוד אני ברקע". הוא יודע שהיא הנשימה שלו, הוא יודע שהיא חיונית אך היא משתקת אותו, היא לא נותנת לו רגע מנוח. הוא פונה לחברתו ומספר לה על הנוגסת בתקווה שזו תעזור לו לסלק אותה מחלומותיו, אך זו מתמלאת קנאה ועכשיו הוא הוסיף עוד אויבת למעגל הפולשים שלו. מול שתיים אין לו סיכוי. הוא מתלבט אם להיכנע ולוותר על היצירה או אולי פשוט לרצוח את שתיהן. לפתע הוא נשם לרווחה ותחושה קלה של הקלה התפשטה בגופו וברוחו- הוא החליט.